דילוג לתוכן העיקרי
חיילים עוצרים נער פלסטיני בחברון. צילום: מנאל אל-ג'עברי, בצלם, 1.1.12
תפריט
נושאים

החובה לסיים את הכיבוש

ביוני 2017 מלאו חמישים שנה לכיבוש, והחלה שנתו החמישים ואחת. דור שלישי ואף רביעי של פלסטינים וישראלים נולדו לתוך מציאות זו, ואינם מכירים אחרת זולתה: מציאות שבה ישראל שולטת על כל 13 מיליון בני האדם בשטח שבין הים לירדן, אבל רק שמונה מיליון מתוכם – אלו שהינם אזרחים ישראלים, בין אם הם מתגוררים בתוך גבולות הקו הירוק או מעבר לו – משתתפים בתהליך הפוליטי של קביעת העתיד בשטח זה. מציאות זו, מעצם מהותה, אינה מאפשרת לראות בישראל דמוקרטיה.

ביוני 1967 כבשה ישראל את רצועת עזה ואת הגדה המערבית. מאז, ממשיכה ישראל לשלוט, באופן כזה או אחר, בשטחים אלו – בהם ובכל תושביהם – וכבר יותר מחצי מאה היא משליטה בהם מציאות מנשלת ומדכאת הרומסת את זכויות האדם:

ברצועת עזה מיישמת ישראל, באמצעות שליטה מבחוץ, מדיניות אכזרית, תוך התנערות מהשלכותיה הקיצוניות על חייהם של התושבים. ישראל מונעת מתושבי הרצועה כל אפשרות לקיום עצמאי, ואולם בה בעת היא מוכנה לתת מענה רק לצרכיהם המינימליים ביותר – גם בתחומים חיוניים כמו מים וחשמל. מדיניות זו אינה מאפשרת את שיקומה הפיזי של הרצועה מההרס שזרעה בה ישראל במהלך כמה סבבי לחימה ואת התאוששותה הכלכלית משנות המצור הארוכות. למרות המצב הקשה ברצועה, והתחזיות לפיהן בעוד שנים ספורות לא ניתן יהיה להמשיך ולחיות בה, מסרבת ישראל לשנות את מדיניותה. שום טיעון משפטי מפותל לא יוכל להסוות את המתרחש: מציאות החיים ברצועה היא כשל מדינת עולם שלישי בתהליכי קריסה, וזאת לא כתוצאה מאסון טבע, אלא מעשה ידי אדם בלבד.

בגדה המערבית מיישמת ישראל – הן באמצעות שליטה ישירה והן באמצעות הרשות הפלסטינית – מדיניות שמטרותיה ארוכות הטווח ברורות. התנהלותה, ועמדותיהם הרשמיות של מספר גדל והולך של מנהיגים ישראלים, מעידות כי היא אינה רואה בכיבוש מציאות זמנית. במקום זאת, היא עושה בשטח הגדה כבתוך שלה, כאילו היה נתון לריבונותה המלאה: גוזלת קרקעות, מנצלת את משאבי הטבע באזור לצרכיה ומקימה בו יישובי קבע המיועדים לישראלים בלבד. בה בעת חיים תושבי הגדה הפלסטינים תחת משטר צבאי נוקשה, המשרת בראש ובראשונה את האינטרסים של ישראל ושל המתנחלים.

את מזרח ירושלים, שהיא חלק משטח הגדה המערבית, סיפחה ישראל לשטחה שלה בניגוד למשפט הבינלאומי. למרות זאת, היא מתייחסת לתושביה הפלסטינים כאל מהגרים בלתי רצויים ומיישמת בה מדיניות שיטתית שנועדה לנשלם מבתיהם ולהרחיקם מעירם.

גורמים ישראלים רשמיים מתנערים מאחריותה של ישראל למציאות זו ולהפרת זכויות האדם הכרוכה בה. במקום זאת, הם נתלים בטענות בדבר הצורך להגן על האינטרסים הביטחוניים של ישראל, בניסיון להטיל על הפלסטינים את עיקר האחריות להמשך השליטה בהם – בין באופן ישיר בגדה ובין באופן עקיף ברצועת עזה. ואולם הזיקה בין שיקולי ביטחון לבין המדיניות שאותה מיישמת ישראל בשטחים שבשליטתה מאז 1967 היא קלושה ולמרות "מאמצי ההסברה" העיקשים של ישראל העובדות ברורות: ישראל היא השולטת על מיליוני פלסטינים והיא המכתיבה כיצד ייראו חייהם ומה יהיה גורלם.

ברצותה – הכיבוש יסתיים, המצור מעל רצועת עזה יוסר, ומיליוני פלסטינים ישתחררו משליטתה. וברצותה – המציאות הנוכחית תימשך עוד שנים ארוכות, תוך העמקה מתמדת של הנישול והדיכוי. ישראל בוחרת באפשרות השנייה. אחרי למעלה מחמישים שנה, מופרך להתייחס למציאות זו כזמנית או להמשיך להאמין כי בכוונת ישראל לשנותה. הדינמיקה הפוליטית בישראל בכל הנוגע למציאות בשטחים נעה בין התעלמות (בעיקר מהמתרחש בעזה ובשטחי A ו-B) לבין ניסיונות להוסיף ולקדם את נישול הפלסטינים (בעיקר במזרח ירושלים ובשטח C).

גם בזירה המשפטית הישראלית לא טמונה תקווה לפתרון: במימוש השליטה בפלסטינים מעורבות רשויות ישראליות רבות, אולם הדבר לא היה מתאפשר לולא התגייסה המערכת המשפטית כולה כדי להעניק גושפנקא חוקית לשלילה הגורפת של זכויות הפלסטינים. הריסות בתים, מעצרים מנהליים, גירוש קהילות, עינויים, סגירת דרכים ושלילת הזכות לפיצויים בגין פגיעה מידי כוחות הביטחון (רשימה חלקית בלבד) – כל אלה זכו לחותמת משפטית של בית המשפט העליון ולייצוג משפטי קבוע על ידי פרקליטות המדינה. מערכת המשפט הישראלית פתחה את שעריה בפני תושבי השטחים במטרה מוצהרת להגן על זכויותיהם. אלא שמילים גבוהות לחוד, ומציאות נמוכה לחוד: בפועל מערכת המשפט הישראלית הפכה למכשיר (תרתי משמע) מרכזי של השליטה בפלסטינים.

בזירה הבינלאומית, בניגוד לטענות ישראל ולמחויבויותיהן הבינלאומיות של מדינות בתחום זכויות האדם, נעשה מעט מאוד על מנת לשנות את התנהלותה של ישראל והיא זוכה לתמיכה בינלאומית נרחבת. סבב אחר סבב של שיחות לא קידמו את מימוש זכויותיהם של הפלסטינים – ובמקרה של הסכמי אוסלו אף העמיקו בסופו של דבר את שלילתן – ורק העניקו לישראל עוד שנות דור לקידום האינטרסים שלה. המצב הנוכחי קשה אך הערכת מצב ריאלית חייבת להביא בחשבון את הצפוי בעתיד. הרי מטרותיה של ישראל ברורות ומוצהרות: העמקת השליטה וקידום אינטרסים ישראליים תוך קביעת עוד ועוד עובדות בשטח; המשך השליטה במיליוני נתינים פלסטינים משוללי זכויות; והחלשת ההתנגדות בישראל ובעולם להמשך הכיבוש. כל זאת, תוך מזעור המחיר הבינלאומי המתבקש מול מדיניות כה אלימה, לא חוקית ולא מוסרית.

אל מול עתיד קודר זה נאבק בצלם למען עתיד שונה – כזה המבוסס על זכויות האדם, דמוקרטיה, חירות ושוויון. לכל בני האדם החיים בין הירדן והים יש זכויות אינדיבידואליות כמו גם זכויות קולקטיביות, ובכלל זה הזכות להגדרה עצמית. תסריטים פוליטיים שונים עשויים להביא להגשמתו של עתיד המבוסס על מימושן של זכויות אלו – ואין זה מקומו של בצלם להכריע בין תסריטים אפשריים אלו – אך דבר אחד ודאי: המשך הכיבוש אינו אחד מתסריטים אלו.

את הכיבוש חייבים לסיים. את השליטה המתמשכת של ישראל במיליוני אנשים שחייהם כפופים לרצונותיה ולהחלטותיה – לא ניתן להצדיק, לתרץ או לקבל. מה שמכונה בטעות "הסטטוס קוו" מבטיח רק דבר אחד: את המשך הגלישה של כל בני האדם החיים בין הירדן והים למציאות עוד יותר מעוולת, חסרת תקווה ואלימה. אם לא ימצא מוצא לא אלים מהמציאות הנוכחית, אזי, חלילה, רמות האלימות – המאורגנת והלא מאורגנת – של חצי המאה שחלפה עלולות להיות רק קדימון לעתיד. המאמץ ליצירת עתיד אחר כאן, בין הירדן לים, הוא אם כן לא רק משימה מוסרית דחופה – אלא בבחינת פיקוח נפש.