דילוג לתוכן העיקרי
אבטחת מתפללים בקבר יוסף. רויטרס, 2011
תפריט
נושאים

שגרת כיבוש במחנה הפליטים בלאטה שליד שכם: הצבא מלווה באופן קבוע מאות מתפללים יהודים ל"קבר יוסף", מטיל הגבלות קיצוניות על התושבים וממרר את חייהם

מתחם "קבר יוסף" נמצא בפאתיה המזרחיים של העיר שכם, סמוך למחנה הפליטים בלאטה. באופן חריג, נקבע בהסכם הביניים ("הסכמי אוסלו") כי מתחם הקבר יהווה מובלעת ישראלית בתוך שטח A. אחת לשבועיים, ובתקופת החגים אף פעמיים בשבוע, מלווה הצבא למתחם הקבר סיורים ליליים בהשתתפות מאות מתפללים יהודים. במהלך הסיורים מטיל הצבא הגבלות גורפות על תנועת התושבים הפלסטינים באזור, ההופכים לאסירים בבתיהם. במהלך הסיורים מיידים צעירים ממחנה הפליטים בלאטה אבנים לעבר המתפללים וכוחות הביטחון, ובתגובה יורים עליהם החיילים גז מדמיע המתפשט בין הבתים ובתוכם ואף יורים לעברם. בחלק מהמקרים נפצעו צעירים במהלך העימותים.

סיורים אלה הופכים את חייהם של התושבים לבלתי נסבלים: העובדה שהסיורים מתקיימים דווקא בשעות הלילה מפריעה את שנתם של התושבים, בשל הרעש שעושים המתפללים והמהומה שמעוררים העימותים. כל כניסה כזו מלווה בחששות ובפחדים של התושבים – בהם משפחות על ילדיהן הקטנים, קשישים וחולים – הנאלצים להסתגר בבתיהם. במהלך החודשים אוגוסט-אוקטובר 2017 תיעד בצלם מספר כניסות למתחם הקבר, שבכל אחת מהן השתתפו מאות מתפללים. עשרות חיילים שליוו את המתפללים סגרו את הכניסות לאזור והגבילו את תנועת התושבים בתוך המחנה. תחקירנית בצלם סלמא א-דיבעי גבתה מתושבים באזור עדויות שיפורטו להלן.

Thumbnail
ילדות פלסטיניות חולפות על-פני מתחם "קבר יוסף" (הכיפה הלבנה) במחנה בלאטה. 1.11.17


במשך שנים, מעדיפה ישראל את האינטרס של המתפללים הישראלים על פני זכויותיהם של התושבים הפלסטינים ובכלל זה שמירה על ביטחונם, שלומם ושגרת חייהם. סדר עדיפויות זה אינו ייחודי למתרחש ב"קבר יוסף": מזה חמישים שנה מנהלת ישראל בשטחים שגרה אלימה, יומיומית. במסגרתה, פועלות כל הרשויות הישראליות מעל לראשיהם של הפלסטינים – המודרים לחלוטין מתהליכי קבלת ההחלטות הנוגעות לחייהם שלהם. השילוב בין העדר ייצוג פוליטי לפלסטינים לבין מערכת אכיפת החוק הישראלית המונעת בהתמדה וביעילות נקיטת צעדים כלשהם נגד מי שפוגע בהם – מסיר כמעט כל הגבלה בפני שימוש באלימות (פיזית או מנהלתית) נגד פלסטינים ומאפשר פגיעה בכל היבט של חייהם. לפעמים הפגיעות נעשות ללא הצדקה, לפעמים תוך היתלות בהצדקות ביטחוניות קלושות – אך הן תמיד מבוססות על העדפה מוצהרת של צרכיה של ישראל ושל האינטרסים שלה. כך בכל רחבי השטחים וכך במקרה הנדון, של מציאות החיים הנכפית על תושבי מחנה הפליטים בלאטה. מציאות זו מתאפיינת, כפי שעולה בבירור מהעדויות, בחוסר ודאות מתמיד לגבי ההווה והעתיד, פרטיות מופקרת וחיים חשופים לחלוטין, הניתנים להפרעה בכל רגע נתון.

עאמר סקר, בעל מאפייה בן 38, תושב מחנה הפליטים עסכר שממזרח לשכם, סיפר על השפעת הכניסה התדירה של החיילים למחנה על עבודתו:

אני ומשפחתי גרים במחנה הפליטים עסכר, ואני הולך כל יום למאפייה שלי שנמצאת על הכביש שמחבר בין מחנה הפליטים בלאטה לבין שכם והכפרים שממזרח לה. בדרך כלל אני והעובדים שלי מגיעים למאפייה בשעה שלוש לפנות בוקר, ומיד מתחילים לעבוד. אבל בשנים האחרונות אנחנו סובלים מכניסות של הצבא בלוויית המתנחלים לקבר יוסף בערך פעם בשבועיים. כשהם נכנסים הם מתפרסים בכל מקום ואנחנו לא מצליחים להגיע בזמן לעבודה. הם לא מרשים לאף אחד לעבור. אנחנו נאלצים להישאר בבתים שלנו עד שהחיילים עוזבים, או לחפש דרכים חלופיות להגיע למאפיה. גם אם אנחנו מצליחים להגיע אנחנו לא יכולים לפתוח את המאפייה, כי היא קרובה למוקד האירועים. כשאני פותח את המאפייה אחרי שהעימותים הסתיימו, היא ספוגה בריחות של גז ואני נאלץ לפתוח את הדלתות ולחכות עד שהריח יתפוגג, כדי שנוכל לעבוד. האיחור בפתיחת המאפייה גורם לעיכוב בהכנת הבצק והלחם מגיע באיחור לתושבים, שמחפשים אלטרנטיבות במקומות אחרים. בסוף אני נשאר עם לחם שלא נמכר ואני נאלץ פשוט למכור חלק ממנו במחיר הפסד ולחלק את השאר לעניים.

נור דוויכאת, בת 58, נשואה ואם לחמישה ילדים, גרה כחמישים מטרים מהכניסה הצפונית למחנה הפליטים בלאטה. בעדות שמסרה לבצלם ב-12.9.17 סיפרה:

ב-28.8.17, בערך בשעה 23:50 בלילה, שמעתי קולות של המולה מחוץ לבית. בני הודיע לי עוד קודם לכן שהמתנחלים מתכוונים להיכנס לקבר יוסף בשביל להתפלל במקום, ובדרך כלל לפני שהמתנחלים מגיעים החיילים מתפזרים באזור שסביב הקבר ובכל האזור ממזרח לו, ובערך שעתיים לאחר מכן המתנחלים נכנסים.

הדבר שהכי מפריע לי הם קולות הירי, רימוני ההלם והגז המדמיע. ריח הגז והצריבה בעיניים הם איומים ונוראיים, ואני גם מפחדת שמישהו ייחנק בגללו, אז אני סוגרת את כל החלונות בבית ומפעילה את המזגן ברגע שנודע לי שהחיילים מגיעים. בעבר, לפני הרשתות החברתיות, לא ידענו מראש על כניסת הצבא, אבל כיום אנחנו יודעים על כך דרך הרשתות החברתיות וכך אנחנו יכולים להתכונן. אנחנו דואגים לחזור הביתה מוקדם ולא להתעכב מחוץ לבית, ולהודיע לאורחים שלנו על כך. כבר קרה מספר פעמים בעבר שהיו אצלנו אורחים ונאלצתי להוציא אותם בדרכים עוקפות. כשהנכדים שלי מבקשים לבוא לישון אצלי אני אומרת להם שהם מוזמנים להגיע בכל יום, אבל לא כשהמתנחלים מגיעים.

רימא דוויכאת, בת 47, נשואה ואם לארבעה, תושבת מחנה הפליטים בלאטה, סיפרה בעדות שמסרה ב-12.9.17:

רימא דוויכאת. צילום: סלמא א-דיבעי, בצלם, 1.11.17

ב-28.8.17, בסביבות חצות, שמעתי הרבה רעש מהרחוב ושיערתי שהחיילים הגיעו. הבנתי שכבר לא נצליח לישון. אני לא יכולה להירדם כשהם נמצאים בגלל הרעש שהם עושים כשהם הולכים מסביב לבית, הירי שלהם ורימוני הגז המדמיע וההלם שהם זורקים. לפעמים הילדים באים לחדר שלי ואומרים לי "אמא, החיילים על המדרגות, לפני הבית שלנו". הם נשארים אתי במיטה, כי הם מפחדים. אני מודאגת שהחיילים ידפקו באלימות בדלת שלנו ויפחידו את הילדים שלי, שהחדר שלהם ממש בכניסה לבית. בדרך כלל, כשהחיילים נכנסים אני והילדים נשארים ערים ולא מצליחים להירדם עד שהם עוזבים את האזור. לרוב הם נשארים עד שעות הבוקר המוקדמות, ורק אז אני נרדמת. כשאני מתעוררת בבוקר ופותחת את החלונות, האוויר בחוץ עדיין ספוג בגז מדמיע. מספר פעמים נפלו רימוני הגז בגינת הבית שלנו, ולמרות שאנחנו סוגרים את החלונות הריחות נכנסו הביתה והפריעו.

ברגע שהצעירים במחנה רואים את החיילים הם מתחילים ליידות עליהם אבנים, ואז פורצים עימותים בכל האזור. אין שום סיכוי שהנוכחות של החיילים תעבור בלי התנגדות מצד הצעירים. הצעירים גם מבעירים צמיגים וזה מפריע לנו מאוד ואנחנו חוששים שמישהו ייפגע. אנחנו מרגישים כמו בני ערובה בתוך הבתים שלנו ולא יודעים איך יסתיים הלילה. הסבל הזה נמשך כבר הרבה שנים. החיילים מגיעים כדי לאבטח את המתנחלים ואנחנו נאלצים להסתגר בתוך הבתים שלנו, כאילו היינו בבית כלא. זה לא צודק בכלל.

סמר עמירה, בת 43, נשואה ואם לחמישה, עובדת במרכז התיאום במחנה וגרה בקצה המזרחי של מחנה הפליטים בלאטה. בעדות שמסרה ב-28.9.17 היא סיפרה:

ב-28.9.17, בערך בשעה 1:00, התעוררתי מרעש וידעתי מיד שיש חיילים בשכונה. קמתי מיד וסגרתי את החלונות בכל החדרים כדי שלא ייכנס גז מדמיע. שמעתי יריות, ואז כל חמשת הילדים שלי, בני שמונה עד 17, התעוררו. שני הבנים שלי, בני 13 ו-16, ניגשו לחלונות ורצו לפתוח אותם ולראות מה קורה בחוץ, אבל צעקתי עליהם שיחזרו למיטות שלהם.

בכל פעם שהחיילים נכנסים למחנה כדי להגן על המתנחלים הכול חוזר על עצמו – מתחילים עימותים ואז אני מפחדת ונלחצת – אני אמא ואני לא חוששת לעצמי אלא לילדים שלי. הילדים הגדולים רוצים לצאת ולהצטרף לעימותים והקטנות שלי, סירין וליאן, רועדות מפחד ולא מצליחות לישון. הן מפחדות שהחיילים ייכנסו לבית או שמישהו מהמשפחה ייפגע. אני מוצאת את עצמי נקרעת בין הגדולים לקטנים ולא יודעת מה לעשות. אני נשארת ערה כל הזמן, עוקבת אחרי מה שקורה ואחרי הילדים שלי. אני נרגעת רק כשכולם הולכים לישון. רק אז אני בטוחה שהם לא יצאו לרחוב או יעמדו ליד החלונות וייחשפו לירי של החיילים.

בסביבות 5:30 ראיתי בפייסבוק שהחיילים עזבו את המחנה. הערתי את הילדים הקטנים שלי כדי שילכו לבית הספר. הגז המדמיע היה בכל מקום. הילדים הלכו לבית הספר ואני הלכתי לעבודה במרכז התיאום שבמחנה. כל היום רק הסתכלתי על השעון, חיכיתי שהמשמרת תסתיים ואוכל ללכת הביתה לישון.

ביום רביעי, 1.11.17, נכנסו חיילים למחנה בסביבות חצות והתפתחו עימותים בינם לבין צעירים. פיריאל דוויכאת, אלמנה בת 53, גרה לבדה בבית בשכם במרחק של כמאה מטרים מקבר יוסף. בסביבות השעה 4:00 בבוקר התעוררה דוויכאת לקול ניפוץ זכוכית ומגז מדמיע שמילא את ביתה. בעדות שמסרה ב-1.11.17 סיפרה:

 

Thumbnail
קצת אחרי חצות הייתי במטבח והכנתי לעצמי כוס של תה בבונג. שמעתי רעש מהרחוב וכשהסתכלתי דרך החלון ראיתי כמה בחורים בכביש, ושוטרים פלסטינים שעברו בניידות. הבנתי שצפויה כניסה של מתנחלים – בדרך כלל אנשי המשטרה הפלסטינית עוזבים קצת לפני הגעת הצבא, שמגיע ראשון ואחריו המתנחלים שבאים להתפלל בקבר יוסף.

חשבתי לעצמי שהלילה כבר לא אירדם – בגלל הרעש מהמתנחלים ומהצעירים מהמחנה, הירי וריח והצריבה מהגז המדמיע. בסביבות השעה 3:15 לפנות בוקר המתנחלים כיבו את האורות שהם מביאים איתם כדי להאיר את הרחובות, ואני נרגעתי והתכוננתי ללכת לישון. נרדמתי לזמן קצר מאוד. בשעה 4:00 בבוקר התעוררתי לקול ניפוץ זכוכית. הרמתי את הראש, אבל לא הצלחתי לראות כלום. כל הבית היה מלא עשן. נחנקתי וחשבתי שהבית שלי עולה באש. בקושי רב הצלחתי לשים על עצמי בגד עליון, פתחתי את דלת הבית והתחלתי לצעוק לעזרה. התקשרתי לרמזי, אחיין שלי שגר קרוב אליי, וביקשתי שהוא ואשתו יבואו לעזור לי כי הם גרים קרוב אליי. מיד אחר כך התמוטטתי ונפלתי על הארץ. בקושי הצלחתי לקום בחזרה. ניסיתי ללכת ונפלתי שוב. בינתיים רמזי ואשתו ר'אדה הגיעו ועזרו לי לקום.

ר'אדה דוויכאת, בת 41, נשואה ואם לחמישה, סיפרה בעדותה מה אירע כשהגיעה לבית פיריאל:

לא ידעתי מה לעשות. בכל האזור היה ריח של גז מדמיע. זלגו לי דמעות בלי הפסקה והשתעלתי מהגז. יצאתי מהר לכיוון הכביש הראשי. ראיתי ניידת של המשטרה פלסטינית, שהגיעה אחרי נסיגת הצבא והמתנחלים. ביקשתי מהם עזרה והם אמרו לי שהם כבר הזמינו אמבולנס. יכול להיות שהם שמעו את הצרחות של פיריאל והבינו שיש נפגעים מגז, כי הריח של הגז היה בכל מקום.

אחרי זמן קצר הגיעו אמבולנס ומכבי אש. בינתיים ניסיתי לעזור לפיריאל עם בצל ומים, אבל היא הייתה במצב קשה. כשהאמבולנס הגיע אנשי הצוות הכניסו אותה לתוכו וחיברו אותה לחמצן. הם רצו לקחת אותה לבית חולים אבל היא סירבה. היא חששה לבית שלה, חשבה שהוא נשרף, אבל מאוחר יותר גילינו שהעשן היה מרימון גז שחדר דרך החלון לסלון. ראיתי עוד רימון גז ליד הכניסה לבית.

לאחר שמצבה של פיריאל השתפר קצת האמבולנס עזב את המקום. אנחנו נשארנו איתה ברחוב, ליד הכניסה לבית, כי אף אחד לא היה מסוגל להיכנס לתוכו עד השעה 6:00 בבוקר. בבוקר נכנסנו ובדקנו את המצב של הבית. פיריאל, שסובלת מלחץ דם גבוה כבר כמה שנים, לקחה את התרופות שלה. גם אחרי שעתיים היה עדיין ריח של גז מדמיע בתוך הבית.

Location