דילוג לתוכן העיקרי
ג'מיל אל-אקרע בעת שמסר עדות לתחקירן בצלם, חודשים ספורים לפני מותו. צילום: ח'אלד אל-עזאייזה, בצלם, 3.5.17
תפריט
נושאים

לא מטופלים – ישראל מונעת מחולים במצב אנוש לצאת מהרצועה לצורך טיפול רפואי

פאתן אחמד, תושבת מחנה הפליטים ג'באליא שבצפון רצועת עזה, נפטרה באוגוסט האחרון מסרטן, כשהיתה בת 26. היא הותירה אחריה בעל ושני ילדים – אחמד בן החמש וריתאג' בת השנה. הסרטן התגלה אצלה כשנה קודם לכן, ואולם הטיפולים הרפואיים להם נזקקה אינם זמינים בבתי החולים שברצועת עזה. אחמד פנתה לבית החולים אל-מוטלע (אוגוסטה ויקטוריה) שבמזרח ירושלים ובמהלך השנה הגישה לישראל תשע בקשות לקבלת היתר יציאה מהרצועה, ואולם רק אחת מהן התקבלה. היא הגיעה לבית החולים, אושפזה למשך 21 יום וקיבלה טיפול כימותרפי חד פעמי.

המקרה המתואר לעיל הוא רק אחד מתוך אלפים. מדי שנה מגישים אלפי פלסטינים תושבי רצועת עזה בקשות להיתרי כניסה לישראל לצורך טיפול רפואי חיוני בבתי החולים בגדה המערבית – כולל במזרח ירושלים, ובישראל. בספטמבר האחרון 78% מהבקשות שהוגשו היו לבתי חולים בגדה – למעלה ממחציתן לבתי חולים במזרח ירושלים, והשאר לבתי חולים בישראל.

מדובר בהליך ביורוקרטי ממושך ומתיש, המנוהל על-פי קריטריונים שאינם נמסרים לחולים, שלעולם אינם יכולים לדעת מה יעלה בגורל בקשתם. חלק מהבקשות מאושרות, מיעוטן מסורבות, ורבות כלל אינן זוכות למענה עד למועד התור הקבוע.

לפי נתוני ארגון הבריאות העולמי (WHO), בין החודשים ינואר-ספטמבר 2017 הגישו כמעט 20 אלף מתושבי הרצועה בקשות כאלה. כמחצית מהבקשות הללו אושרו ולמעלה מ-40% מתוכן לא נענו כלל עד למועד הנדרש.

 

נתוני WHO: בקשות שהגישו תושבי הרצועה לצורך טיפול רפואי בגדה המערבית ובישראל ותוצאותיהן, 2017-2014
 

שנה סה"כ בקשות אושרו סורבו לא נענו

2017
עד ספטמבר

19,579 10,459
53.42%
565
2.9%
8,555
43.7%
2016 26,296

16,273
61.90%    

1,741
6.6%
8,282
31.5%
2015 22,138 16,970
76.65%
1,267
5.7%
3,901
17.6%
2014 18,266 14,921
81.70%
528
2.9%
2,817
15.4%

 

מהנתונים עולה כי במהלך השנים עלה בהדרגה אחוז הבקשות שאינן זוכות למענה כלשהו והוא כמעט ושילש את עצמו – מכ-15% ב-2014 לכמעט 45% ב-2017. במהלך 2017, כמעט 20% מהבקשות (1,562) שלא זכו למענה היו של ילדים ונערים מתחת לגיל 18, וכ-8% מהבקשות (725) היו של אנשים מעל גיל 60. התנהלות זו לא רק מונעת מהחולים לקבל את הטיפול הנדרש להם, אלא גם מותירה אותם במצב של חוסר ודאות מתמשך בנוגע ליכולתם לקבל טיפול שיכול להציל את חייהם.

מציאות זו גם מכניסה את החולים לסחרור ביורוקרטי, שכן עליהם לחזור על כל התהליך מההתחלה – לקבוע תור חדש בבית החולים, להשיג התחייבות כספית מהרשות הפלסטינית ולפנות שוב למדור לעניינים אזרחיים של הרשות ברצועת עזה המעביר את הבקשה לישראל דרך מנהלת התיאום והקישור בישראל. אז מתחילה מחדש תקופת ההמתנה, כאשר קיים סיכוי שהבקשה שוב לא תיענה בזמן. בנסיבות אלה, חלק מהחולים מתייאשים ונמנעים מלהגיש בקשה נוספת.

מתחילת 2017, נפטרו ממחלות קשות 20 מתושבי רצועת עזה – בהן שתי ילדות בגילאים ארבע וחמש – שבקשות שהגישו לישראל להיתר כניסה לצורך טיפול רפואי מחוץ לרצועה סורבו או לא זכו לכל מענה. 16 מתוכם נפטרו מסרטן.

בנוסף למדיניות זו שמיישמת ישראל, החליטה הרשות הפלסטינית במאי 2017 להקשיח את מדיניותה בנוגע למתן התחייבויות כספיות לחולים תושבי הרצועה. ללא התחייבות כזו, החולים אינם רשאים להגיש בקשה לישראל. לפי WHO, בחודש ספטמבר האחרון הסכימה הרשות לממן 1,077 מהבקשות – נתון הנמוך בכ-50% מהממוצע החודשי ברבע הראשון של 2017. הרשות ממשיכה ליישם מדיניות זו גם היום, לאחר החתימה על ההסכם בינה לבין חמאס. 13 חולים נפטרו לאחר שהרשות עיכבה את ההתחייבות הכספית לממן את הטיפול בהם – שישה מהם ילדים, כולל שלושה תינוקות בני יומם. שניים מהם הגישו כבר בעבר בקשות להיתר כניסה לישראל, אך הן לא אושרו.

Thumbnail
מעבר רפיח, אין יוצא ואין בא. צילום: מוחמד סבאח, בצלם, 21.11.17

מעבר רפיח, הנמצא באחריות מצרים, אינו משמש מאז חילופי השלטון האחרונים ביולי 2013 כנקודת מעבר סדירה לחולים ורוב ימות השנה המעבר סגור. על-פי נתוני WHO, עד ספטמבר 2017 נפתח המעבר במהלך השנה למשך 14 ימים בלבד, במהלכם עברו בו 1,222 חולים, ובמהלך ספטמבר היה המעבר סגור לחלוטין. בעבר עברו במעבר זה יותר מ-4,000 בני אדם מדי חודש לצורך טיפול רפואי. לאחרונה נחתם הסכם בין הרשות לחמאס, שבמסגרתו תועבר השליטה במעבר רפיח לידי הרשות והמעבר אמור היה להיפתח באופן סדיר ב- 1.11.17, אך בסופו של דבר הוא נפתח רק ב-18.11.17, למשך שלושה ימים בלבד.

ואולם מעבר לכך: גם אם הרשויות המצריות והפלסטיניות היו מאפשרות מעבר סדיר של חולים תושבי הרצועה דרך רפיח לא היה בכך משום פתרון סביר שכן הדרך ממנו למוסדות הרפואיים במצרים היא ארוכה ומסוכנת. עבור אלה האמורים לקבל טיפול בגדה המערבית – כולל למזרח ירושלים – או לירדן, מדובר בדרך ארוכה בהרבה מהסביר. מתאם הפעולות בשטחים מתגאה באופן טיפולה של ישראל במערכת הבריאות ובחולים תושבי רצועת עזה. לדבריו, למרות שהאחריות בתחום הבריאות ברצועה הועברה לרשות הפלסטינית, משרד המתאם פועל, "מתוך הבנה כי יכולותיה של מערכת הבריאות ברצועה מוגבלות", להנפקת היתר כניסה לתושבי הרצועה לצורך טיפולים רפואיים שאינם זמינים להם. זאת, תוך "הפרדה בין האוכלוסייה האזרחית לגורמי הטרור ברצועה".

הניסיון להציג את ישראל כמיטיבה עם תושבי הרצועה מנותק מהמציאות. העובדה שכה רבים מהם נדרשים לקבל טיפול רפואי מחוץ לרצועה נובעת ממדיניותה של ישראל המונעת – מאז 1967 ובעיקר מאז הטלת המצור ב-2007 – פיתוח של מערכת הבריאות. ישראל אוסרת על רופאים לצאת להשתלמויות ועל סטודנטים לצאת ללמוד רפואה במדינות אחרות; היא מונעת החלפה של ציוד שהתקלקל והכנסה של תרופות ושל ציוד חיוני המאפשר ביצוע בדיקות מתקדמות; גם אספקת החשמל הבלתי סדירה ברצועה – כתוצאה ממדיניותה של ישראל – משפיעה על עבודת בתי החולים, הנאלצים לדחות טיפולים לא דחופים.

מעבר לכך: ספק אם הטיפול של ישראל בבקשות של תושבי הרצועה הנזקקים לטיפולים מצילי חיים הוא דבר שראוי להתהדר בו. אלפי חולים קשה נותרים בחוסר ודאות, כשתקוותם היחידה היא קבלת טיפול מחוץ לגבולות הרצועה. ניתן לטפל במחלתם ולהציל את חייהם, אך ישראל מתעקשת על הליכים ביורוקרטיים ממושכים ומתישים. חלק מהבקשות מאושרות, אלפים אחרים ממתינים, לשווא, לתשובה, עד שחולף מועד התור שקבעו.

אין מדובר בחסד שישראל מואילה לעשות עם תושבי הרצועה. ישראל היא זו שיצרה מציאות זו והיא האחראית לה: היא זו השולטת בכניסה וביציאה לרצועת עזה (למעט מעבר רפיח). היא זו הקובעת את רמת הטיפול הרפואי הזמין בתוך הרצועה. היא זו שמחליטה לכלוא כמעט שני מיליון אנשים במציאות מבודדת מהעולם החיצוני. והיא זו שמונעת מהם לקבל מחוץ לרצועת עזה את אותו טיפול רפואי שאינם יכולים לקבל, בגללה, בתוך הרצועה.

מעבר ארז שומם. צילום: מוחמד סבאח, בצלם, 20.11.17
מעבר ארז שומם. צילום: מוחמד סבאח, בצלם, 20.11.17

עדויות:

ג'מיל אל-אקרע, שוטר ברשות הפלסטינית, נשוי ואב לשישה, תושב מחנה הפליטים דיר אל-בלח

ב-23.7.17, בהיותו בן 42, נפטר ג'מיל אל-אקרע בבית החולים א-רנתיסי שברצועת עזה ממחלת הסרטן. מסוף חודש מארס ועד ה-11.5.17 הגיש אל-אקרא שלוש בקשות להיתרי יציאה מהרצועה לצורך טיפול רפואי בבית החולים אל-מוטלע (אוגוסטה ויקטוריה) שבמזרח ירושלים. אף אחת מבקשותיו לא נענתה, ובכל פעם הוא קיבל יום לפני מועד התור הודעה טלפונית שבקשתו עדיין בבדיקה. רק בקשתו הרביעית אושרה. ב-25.5.17 הוא הגיע לבית החולים וקיבל טיפול. לאחר שחזר לרצועה הגיש אל-אקרע בקשה נוספת, להמשך טיפול, ואולם בקשתו עוכבה על-ידי הרשות הפלסטינית. בהעדר התחייבות כספית, אל-אקרע לא יכול היה להגיש בקשה לקבלת היתר יציאה מהרצועה. זמן קצר לאחר מכן הוא נפטר.

ב-3.5.17, בעת שהמתין למענה על בקשתו השלישית, מסר אל-אקרע עדות לתחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה:

ג'מיל אל-אקרע בעת שמסר עדות לתחקירן בצלם, חודשים ספורים לפני מותו. צילום: ח'אלד אל-עזאייזה, בצלם, 3.5.17כרגע אני בבית ואני לוקח ארבעה סוגים שונים של תרופות שכוללים משככי כאבים ותרופות שאמורות להגן על הקיבה מהכימותרפיה ולטפל בחוסר התאבון. למרות התרופות, אני עדיין סובל מכאבים קשים ואני עייף מאוד. קשה לי לישון ואין לי תאבון בכלל. אני אוכל רק דברים שמאוד קלים לעיכול. הקול שלי חלש מאוד בגלל המחלה ואני בקושי יכול לדבר. כשאני צריך משהו מאשתי או מילדיי הם לא יכולים לשמוע אותי אלא אם אני מתקרב אליהם.

הרופאים בעזה אמרו לי שאני צריך לקבל טיפול בהקרנות שלא קיים ברצועה. דיברנו עם הרופאים בבית החולים אל-מוטלע והם הודיעו לנו שהטיפול קיים אצלם והם נתנו לי תקווה כלשהי שאני יכול להחלים. מצבי הנפשי כרגע גרוע מאוד בגלל סירובה של ישראל לאפשר לי להגיע לבית החולים, בלי שום הסבר. אני לא מבין למה הם לא עונים, בעיקר מכיוון שאין לי בכלל בעיות ביטחוניות. בעבר גם היה לי היתר של סוחר שאיפשר לי להיכנס לישראל והייתי נוסע וחוזר בין עזה לישראל. ההיתר היה תקף למשך חודשיים, באוגוסט וספטמבר 2015. שכתוקפו של ההיתר פג, לא ניסיתי לחדש אותו שוב. אני לא מבין למה עכשיו הם לא מאפשרים לי לצאת מהרצועה ולהגיע לבית החולים.

כך סיפרה אשתו, מרים אל-אקרע, בת 42, לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-9.8.17:

בחודש ינואר 2017 ג'מיל התחיל לסבול מכאבים בבטן והוא גם ירד במשקל. הוא עבר בדיקות בבתי החולים אל-אקצה בדיר אל-בלח וא-שיפאא בעיר עזה, והתברר שהוא סובל מסרטן בחלק השמאלי של הריאה. הם הפנו אותו לבית החולים עבד אל-עזיז א-רנתיסי בעזה ושם הוא קיבל טיפול כימותרפי.

הרופאים נתנו לו הפניה לטיפולי קרינה מסוג שאי אפשר לקבל ברצועת עזה, בבית החולים אל-מוטלע בירושלים. ממארס ועד מאי הגשנו שלוש בקשות לקבלת היתר יציאה מהרצועה. לא קיבלנו תשובה וכל הזמן רק אמרנו לנו שהבקשה עדיין בבדיקה. היינו צריכים לבטל את כל התורים שקבענו. בינתיים המצב של בעלי התדרדר והרבה מהזמן הוא היה בבית החולים.

בפעם הרביעית שקבענו תור, ל-25.5.17, הבקשה שלנו אושרה, אבל האישור הגיע מאוחר מדי כי בינתיים הסרטן התפשט בכל הגוף שלו. למרות זאת הייתה בי תקווה ונסענו לבית החולים אל-מוטלע בירושלים. הוא קיבל שם טיפולי קרינה חמישה ימים בשבוע במשך 19 ימים. הוא סבל מאוד.

ב-22.6.17, אחרי שכבר חזרנו לרצועה, המצב של ג'מיל הידרדר מאוד והוא שוב התאשפז בבית החולים א-רנתיסי. הייתי לידו בבית החולים במשך 31 יום. אני וגיסי מאג'ד היינו לצידו במשך היום והבנים שלנו מוחמד, בן ה-19, וח'אלד, בן ה-16, ישנו לידו בלילה. מצבי הנפשי היה קשה מאוד בגלל שבעלי סבל מכאבים חזקים. כעבור שבועיים הוא עבר בדיקת סי טי והתברר שיש לו גידול נוסף באזור הכבד והבטן. הרופא החליט לתת לו הפניה להשלמת הטיפול בבית החולים אל-מוטלע בירושלים. בשלב הזה עדיין לא יכולנו להגיש בקשה להיתר יציאה מהרצועה כי אמרו לנו להמתין עד שנקבל התחייבות כספית מהרשות ברמאללה.

עשרה ימים לאחר מכן חלה שוב הידרדרות במצבו של ג'מיל. הוא כבר לא היה מסוגל לעמוד על רגליו והפסיק לאכול בכלל. ביום האחרון לחייו, ה-23.7.17, הוא ביקש שאביא את הבנות ואני הבטחתי שאביא אותן בערב כדי שיוכל לראות אותן. בסוף הוא לא הספיק לראות אותן. בשעה שבע בערב הייתי לצידו עם הבנים שלנו ועם אמו ועוד בני משפחה. הוא שאל אותי למה הגיעו פתאום כל כך הרבה בני משפחה ואני התחמקתי מתשובה ואמרתי לו שזה ביקור רגיל, כמו בכל יום. אחר כך הוא אחז בידי. הקול שלו היה חלש מאוד בגלל המחלה והוא לחש לי שהוא עומד למות. לא יכולתי להתאפק והתחלתי לבכות. הוא נפנף ביד שלו וכעבור כמה רגעים הוא נפטר. כשהוא נפטר, התשובה מהרשות לגבי ההתחייבות הכספית לטיפול עדיין לא התקבלה.

במהלך האשפוז האחרון של ג'מיל בבית החולים א-רנתיסי הוא לא קיבל טיפול למחלה שלו בגלל שסוג הטיפול הכימותרפי שהוא זקוק לו לא קיים ברצועה. הוא גם לא קיבל משככי כאבים וזריקות מורפיום כי אי אפשר היה להשיג אותם גם בבתי המרקחת ברצועה. קניתי לו משככי כאבים שכן היו זמינים, אבל הם לא היו מספיק טובים ולא הצליחו לשכך לו את הכאבים. הוא סבל מאוד.

יארא בח'ית, בת 4, תושבת ח'אן-יונס

יארא בח'ית היתה בת 4 כאשר אובחנה אצלה אי-ספיקת לב. כחצי שנה לאחר מכן, ביולי 2017, היא נפטרה. הוריה הגישו בקשה להיתר כניסה לישראל לצורך קבלת טיפול בבית החולים אל-מקאסד במזרח ירושלים. היא קיבלה היתר ועברה שם צינתור. בקשה נוספת שהגישו הוריה לאחר מכן, לצורך המשך הטיפול, לא אושרה. הם הגישו בקשות נוספות אך בתם נפטרה במהלך ההמתנה לאישור הבקשה הרביעית.

Thumbnail
אמה של יארא, עיישה חסונה, ואחותה התאומה לארא. צילום: ח'אלד אל-עזאייזה, בצלם, 17.7.17

אמה, עאיישה חסונה, בת 28, סיפרה לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-17.7.17 את שעבר על המשפחה לאחר שהתגלתה מחלתה של יארא:

בינואר האחרון יארא התחילה להקיא בתכיפות גבוהה. היא הקיאה במשך כשבוע וסבלה מהתייבשות. לקחתי אותה לרופא והיא עברה סדרה של בדיקות. הרופאים לא ידעו להגיד לנו בוודאות מה יש לה והרופא הפנה אותנו לבית החולים האירופי בח'אן יונס. שם הרופאים מצאו שהיא סובלת מחולשה בשריר הלב. כששמעתי את זה הייתי בהלם ולא הצלחתי לעכל את זה, במיוחד בגלל שיארא היתה בריאה לגמרי עד אז. היה לי קשה להשלים עם המחלה של הבת שלי והמצב הנפשי שלי נעשה גרוע יותר מיום ליום, במיוחד לאחר שמצבה הידרדר.

הרופאים החליטו שצריך להעביר אותה לבית החולים אל-מקאסד בירושלים, בגלל מצבה הקשה. הם אמרו שאין להם את המשאבים לטפל במחלה שלה. היא קיבלה הפניה לבית החולים בירושלים, אך הבקשה הראשונה שהגשנו לישראל נדחתה. קבענו תור נוסף ל-16.2.17 והגשנו בקשה נוספת לישראל. הפעם רשמנו את סבתא שלי כמלווה והבקשה אושרה. היא אישה קשישה, בת 72, שסובלת מלחץ דם גבוה וסוכרת. נקרע לי הלב כשנפרדתי מהבת שלי. לא יכולתי אפילו לנסוע איתה למחסום ארז כי חששתי שהיא תתחיל לבכות ולצעוק ותיאחז בי ואז מצבה עלול להידרדר עוד.

בכל התקופה שהיא היתה בבית החולים בירושלים יארא לא הסכימה לדבר איתי או עם אבא שלה בטלפון כי היא היתה בטוחה שנטשנו אותה. הרגשתי שהלב שלי נמעך מכאב ומגעגועים לקול שלה. סבתא שלי גם אמרה לי בטלפון שקשה ליארא לקבל אותה, היא לא מכירה אותה טוב והיא לא רגילה אליה. היא סירבה לאכול וללכת לשירותים בליווי של סבתא שלי, וזה דרדר את מצבה הפיזי והנפשי. כמה פעמים התקשרתי לאחיות כדי לשאול מה מצבה של יארא.

בתי נשארה בבית החולים כמה ימים שבמהלכם עברה צנתור. דאגתי מאוד וחששתי מהטיפול הזה, כי הגוף שלה קטן ולא הייתי בטוחה שהיא תוכל לעמוד בזה. שמחתי מאוד כשהרופאים הודיעו לנו שהיא חוזרת לרצועה אבל כשראיתי אותה נשבר לי הלב, כי היא היתה כל כך קטנה ורזה. חיבקתי אותה בלב שבור אבל היא לא הגיבה בגלל שהיא עדיין כעסה עלי שנטשתי אותה.

הרופא שטיפל בה באל-מוקאסד אמר לנו שהיא לא יכולה לחזור הביתה וצריכה לחזור לבית החולים האירופי. כל כך קיוויתי שיארא תחזור איתי הביתה ותחבק את אחותה התאומה, לארא, ושהיא תחזור לחיים נורמאליים. כשהיא היתה בבית החולים האירופי ביקשתי ממנה שתחייך אליי והיא חייכה אליי, למרות הכאבים. בכל פעם שראיתי אותה מחייכת הרגשתי תקווה שהיא תחלים ושהיא תחזור הביתה.

אחרי כשבועיים היא שוחררה מבית החולים, אך מצבה לא השתפר והיא אושפזה לתקופות של כמה שבועות בכל פעם עד יוני האחרון. ביוני הרופאים החליטו שמצבה קריטי והם הכינו לה הפניה חדשה, שוב בליווי סבתא שלי, לבית החולים אל-מוקאסד. בית החולים קבע לה תור ל-21.6.17. שבוע לפני התור קיבלנו הודעה בנייד שהבקשה עדיין בבדיקה. מלבד הודעה זו לא קיבלנו שום תשובה. אני ואבא שלה לא ידענו מה לעשות. הבת הקטנה שלי לא עשתה שום עוול שיכול להצדיק את זה ששללו ממנה טיפול רפואי. המצב הנפשי שלי המשיך להידרדר.

המצב של יארא הידרדר מיום ליום. יום אחד היא סבלה מקוצר נשימה וחנק. לקחתי אותה מהר לבית החולים האירופי בח'אן יונס ושם התגלה שהכליות שלה הפסיקו לתפקד. היא נשארה מאושפזת בבית החולים ובתחילת יולי הרופאים הכינו לה הפניה רביעית לבית החולים אל-מוקאסד, כי המצב שלה היה מאוד קשה. הם אמרו שצריך להתקין לה סוללה שתסדיר לה את קצב הלב ושאין סוללה כזו בעזה. התור שנקבע היה רחוק, רק ב-20.7.17. אבל אני לא איבדתי תקווה וחיכיתי בכיליון עיניים בתקווה שנציל את החיים של יארא.

ביום רביעי, 12.7.17, יום אחד לפני מותה, יארא ביקשה ממני סוכריות גומי. הלכתי מהר למכולת, קניתי לה סוכריות והאכלתי אותה בהן. הייתי מאושרת לראות אותה אוכלת ושהצלחתי לתת לה משהו שהיא ביקשה. למחרת, בסביבות השעה רבע לשבע בבוקר, יארא ביקשה לאכול בכוחות עצמה אבל היא לא הייתה מסוגלת. לכן היא אמרה לי: אימא, תאכילי אותי. היא הרימה את הראש והשענתי את הראש שלה על הכריות. תוך כדי שהאכלתי אותה היא סובבה את הראש שמאלה, כשהאוכל בפה שלה, ופתאום היא הפסיקה לנשום.

אחר-כך הגיעו לחדר שלה רופאים ואחים והעבירו אותה אל חדר אחר. הם חיברו לה מכונת הנשמה אך היא נפטרה. כאשר שמעתי את הבשורה התחלתי לצעוק ולבכות ואיבדתי הכרה. אי אפשר לתאר את התחושה. נפרדתי מחלק מהלב שלי. יארא הלכה ויותר לא תחזור.

נאדיה חמד, בת 53, נשואה ואם לשבעה, תושבת בית חאנון

נאדיה חמד. התמונה באדיבות המשפחה.

בשנת 2010 אובחן אצל נאדיה חמד, בת 53, סרטן השד. היא עברה טיפולי קרינה ברצועת עזה ועד שנת 2016 גם קיבלה מספר היתרים לצאת לטיפולים בבית החולים אל-מוטלע (אוגוסטה ויקטוריה) במזרח ירושלים ובבתי חולים בישראל. מאז ינואר 2017, הגישה חמד לישראל שש בקשות לקבלת היתר יציאה מהרצועה לצורך קבלת טיפול בבית החולים אל-מוטלע שבמזרח ירושלים. אף אחת מבקשותיה לא נענתה. ב-25.8.17 היא נפטרה.

 

כך מסר בעלה פאייז חמד, בן 52, לתחקירן בצלם מוחמד סבאח ב-6.9.17:

אשתי סבלה מסרטן השד מאז שנת 2010. היא עברה ניתוח לכריתת שד וטיפולי קרינה בבית החולים בעזה והמשיכה את הטיפולים בבית החולים אל-מוטלע במזרח ירושלים עד 2012. ב- 2013 היא עברה בדיקה פתולוגית והתברר שהסרטן התפשט לעצמות. היא לא הייתה מסוגלת ללכת. היא עברה טיפולי כימותרפיה וטיפולים נוספים בבתי חולים בתוך רצועת עזה. ב-2014 היא יצאה פעם אחת לטיפול בבית החולים אסותא ובדצמבר 2016 היא יצאה לטיפול אחד בבית החולים בלינסון.

היא עדיין סבלה כל הזמן מכאבים ולכן נקבעו לה תורים ל-9.1.17 ול-30.1.17 בבית החולים אל-מוטלע במזרח ירושלים. היא היתה אמורה לעבור שם כימותרפיה וטיפולי קרינה מסוג שאי אפשר לקבל ברצועה. הגשנו בקשה לקבלת היתר יציאה מהרצועה, אבל לא קיבלנו תשובה והפסדנו את שני התורים שנקבעו לה. אמרו לנו שהבקשה עדיין בבדיקה. החלפתי את השם של המלווה בבקשה לאחיה של אשתי, מחמוד, שהוא בן 55, וביקשתי שייקבעו לה תור חדש בבית החולים אל-מוטלע. התור נקבע ל-27.2.17, אך גם עד התור הזה לא קיבלנו תשובה.

מאפריל ועד יולי הגשנו עוד שלוש בקשות, אבל שוב לא קיבלנו תשובה. מצבה של אשתי כבר היה רע מאוד. היא לא הייתה מסוגלת ללכת והיא היתה צריכה עזרה בכל דבר. בינתיים היא עברה טיפולי כימותרפיה בבית החולים א-שיפאא מדי שבוע או שבועיים.

אחרי שש בקשות שלנו שלא נענו, החלטתי לקבוע תור בבית חולים במצרים. הכנתי הפנייה למכון נאסר ונקבע לנו תור ל-13.8.17. חיכינו שמעבר רפיח ייפתח כדי שנוכל לנסוע, אבל הוא לא נפתח. מצבה של אשתי היה קשה מאוד והמחלה התפשטה בגוף שלה.

אחרי חודשים של סבל קשה, שבמהלכם כל הזמן ניסינו לקבל היתר לצאת מהרצועה כדי להשלים את הטיפול הנדרש לה, היא נפטרה ב-25.8.17. איבדנו את אשתי בגלל שהמחלה לא טופלה כמו שצריך. המוות שלה היכה אותי ואת ילדיי בהלם. היא השאירה חלל גדול אחרי מותה, במיוחד אצל הבנות שלי, מרווה, בת 16, ורחמה, בת 13, שהיו מאוד קשורות לאמא שלהן.