דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
נושאים

בתי המשפט הצבאיים

בתי המשפט הצבאיים פועלים בשטחים מאז כיבושם ב-1967. במהלך השנים הם הפכו לאחד מהמנגנונים העיקריים של משטר הכיבוש ועד היום נשפטו בהם מאות אלפי פלסטינים. ברצועת עזה הופסקה פעילותם לאחר נסיגת כוחות הצבא ממנה ב-2005, בעוד שבגדה המערבית – למעט מזרח ירושלים, שסופחה לשטח ישראל – הם ממשיכים לפעול עד היום.

מערכת בתי המשפט הצבאיים כוללת כיום כמה בתי משפט בערכאות שונות. שני בתי משפט פועלים בגדה המערבית כערכאה ראשונה: במחנה הצבאי עופר (צפונית-מערבית לירושלים) פועל בית המשפט יהודה ובמחנה הצבאי סאלם (ליד צומת מגידו) פועל בית המשפט שומרון. ארבע שלוחות נוספות של בתי המשפט הצבאיים פועלות בתוך ישראל, בצמוד למתקני חקירה של השב"כ, ובהם דנים שופטים צבאיים בהארכות מעצר של נחקרים. החל משנת 2009 פועל במחנה עופר גם בית משפט צבאי לנוער. באותו מחנה פועלים גם בית המשפט לערעורים, בית המשפט הצבאי למעצרים מנהליים ובית המשפט הצבאי לערעורים מנהליים.

סמכויות בתי המשפט הצבאיים כמעט שלא הושפעו מחלוקת הגדה לשטחי A, B ו-C במסגרת הסכמי אוסלו ומהעברת חלק מהאחריות האזרחית והביטחונית לידי הרשות הפלסטינית. עד היום מועמדים לדין בבתי משפט אלה פלסטינים מכל רחבי הגדה בגין עבירות על צווים צבאיים.

סמכות השיפוט של בתי המשפט הצבאיים חלה על שני סוגי עבירות. הסוג הראשון הוא עבירות המכונות "ביטחוניות". אלה כוללות "כל עבירה שהוגדרה בתחיקת בטחון ובדין" – בין אם נעברה באזורים הנתונים לסמכות צה"ל, ובין אם בוצעה מחוץ לגדה המערבית או בשטחי A ו-B שהועברו לרשות הפלסטינית – ובלבד שהעבירה "פגעה או נועדה לפגוע בביטחון האזור". הסוג השני מתייחס לעבירות הנחשבות לכאלה המסכנות את הסדר הציבורי – בעיקר עבירות תעבורה אך גם עבירות פליליות שאינן מוגדרות כעבירות ביטחון.

מדי שנה מועמדים לדין בבתי המשפט הצבאיים אלפי פלסטינים בעבירות שונות, בהן כניסה לישראל ללא היתר, יידוי אבנים, חברות ב"התאחדות בלתי מותרת", עבירות נשק ואלימות ועבירות תעבורה – האחרונות מהוות בממוצע שנתי כ-40% מכלל כתבי האישום המוגשים. 

פורמלית, בתי המשפט הצבאיים מוסמכים לשפוט כל מי שעבר עבירה בשטח הגדה, לרבות מתנחלים, אזרחים ישראלים הגרים בתוך ישראל ואזרחים זרים. ואולם כבר בתחילת שנות השמונים קבע היועץ המשפטי לממשלה דאז כי אזרחים ישראלים יישפטו במערכת המשפט האזרחית שבתוך ישראל, על פי חוקי העונשין הישראלים, גם אם הם גרים בשטחים והעבירה בוצעה בשטחים נגד תושבי שטחים. מדיניות זו נשמרת עד היום. כך, בגין אותה עבירה בדיוק, שנעברה באותו מקום בדיוק, יישפט נאשם בבתי משפט שונים ועל פי חוקים שונים: נאשם פלסטיני יועמד לדין בפני בית משפט צבאי, חפותו או אשמתו ייקבעו בהתאם לדיני הראיות הנהוגים בהם ודינו ייגזר בהתאם להוראות צווים צבאיים; ואילו נאשם ישראלי יועמד לדין בפני בית משפט אזרחי בישראל, הוא יזוכה או יורשע בהתאם לדיני הראיות על פי הדין הישראלי ודינו ייגזר בהתאם לחוק בישראל.

אחד ההליכים הבעייתיים ביותר בתפקודם של בתי המשפט הצבאיים הוא הליכי המעצר עד תום ההליכים. מעצר עד תום ההליכים הוא מעצר של אדם שחקירתו הסתיימה ושכבר הוגש נגדו כתב אישום והוא נמשך עד לסיום כל ההליכים המשפטיים. אין מדובר בריצוי של עונש מאסר, אלא במעצרו של אדם שטרם נגזר דינו ושכל עוד לא הוכחה אשמתו אמור להיות בחזקת חף מפשע.

למרות זאת, למעט אנשים הנאשמים בעבירות תעבורה, בבתי המשפט הצבאיים מעצר עד תום ההליכים הוא הכלל ולא החריג: התביעה הצבאית דורשת מעצר כזה כעניין שבשגרה ובתי המשפט מאשרים את הבקשות ברוב המכריע של המקרים.

לכאורה, מסתמכים השופטים הצבאיים על שלושת התנאים שנקבעו בעניין זה בחוק הישראלי, שרק בהתקיימם יוכל השופט לאשר מעצר עד תום ההליכים: קיומן של "ראיות לכאורה" להוכחת האשמה; קיומה של אחת מעילות המעצר המנויות בחוק; והיעדרה של חלופת מעצר רלוונטית. ואולם הפרשנות שהשופטים הצבאיים מעניקים לתנאים אלה מרוקנת אותם מתוכן ומעקרת את מהותם כהגבלות משמעותיות בהליך האישור של מעצר עד תום ההליכים: רף הראיות הנדרש מהתביעה הוא כה נמוך עד שהתביעה משוחררת למעשה מהחובה להציג ראיות המצדיקות את מעצרו של הנאשם, הדרישה ל"עילת מעצר" הומרה בשורה של חזקות ובתי המשפט קבעו שככלל, נאשמים פלסטינים לא יוכלו להשתחרר לחלופת מעצר. במקרים הבודדים שבהם מוכנים השופטים לשחרר נאשמים, הדבר מותנה בהפקדת סכומי כסף גבוהים, המגיעים לאלפי שקלים.

אחת התוצאות הישירות של מדיניות זו היא שרוב רובם של התיקים בבתי המשפט הצבאיים מסתיים בעסקאות טיעון, במסגרתן מודים הנאשמים באשמה (בדרך כלל בתמורה למחיקת חלק מסעיפי האישום). הנאשמים מעדיפים לוותר על ניהול משפט הוכחות ממושך שכן הם יודעים כי אם ינהלו משפט כזה הם ייכלאו כמעט תמיד לכל אורכו, לאחר ששופט צבאי יחליט על מעצרם עד תום ההליכים. כך, גם אם בסופו של דבר הם יזוכו, תקופת מעצרם עלולה להיות ארוכה יותר מתקופת המאסר שתיגזר עליהם במסגרת עסקת טיעון. עקב מציאות זו התביעה כמעט שאינה נדרשת לנהל משפטי הוכחות, שבמסגרתם יהיה עליה להציג ראיות להוכחת אשמתו של אדם. במקום זאת, גורל התיק מוכרע עם מעצרו של הנאשם עד תום ההליכים, לא על סמך הראיות הקיימות נגדו. וכך, החלטה קדם שיפוטית בנוגע למעצרו עד תום ההליכים של נאשם שטרם הורשע מעקרת ממהותו את ההליך השיפוטי.

בתי המשפט הצבאיים מתנהלים לכאורה כבתי משפט לכל דבר: ישנם תובע וסנגור; ישנם סדרי דין, חוקים ונהלים; ישנם שופטים הכותבים החלטות ופסקי דין בשפה משפטית מנומקת. ואולם, מאחורי החזות המהוגנת מתנהל אחד ממנגנוני הכיבוש הפוגעניים ביותר. הצווים הצבאיים נכתבים כולם על ידי חיילים ישראלים ומשקפים את מה שנחשב בעיניהם לפגיעה באינטרסים ישראליים; לפלסטינים אין כל יכולת להשפיע על תוכן הצווים המנהלים את חייהם. השופטים והתובעים הצבאיים הם תמיד ישראלים, חיילים במדים; הפלסטינים הם תמיד רק בחזקת חשודים או נאשמים, וכמעט תמיד בחזקת מורשעים. מכל הסיבות הללו, בתי המשפט הצבאיים אינם, ולא יוכלו להיות, בורר ניטראלי: הם מעוגנים באופן מוחלט בקוטב אחד של המשוואה הלא מאוזנת ומהווים מנגנון מרכזי לתחזוקת השליטה הישראלית על העם הפלסטיני.