דילוג לתוכן העיקרי
הריסת מבנה בכפר עין אל-מיתה בבקעת הירדן, 5.8.15. צילום: עארף דראר'מה, בצלם.
תפריט
נושאים

השגרה האלימה

אלימות שהמדינה מפעילה באופן מאורגן, קבוע ומתמשך

שליטתה של ישראל על כחמישה מיליון פלסטינים בשטחים אינה רק שאלה פוליטית-תיאורטית, שיש לפתור בעתיד כלשהו במסגרת משא ומתן. היא גם אינה באה לידי ביטוי רק באירועים הקיצוניים יותר שבדרך כלל מדווחים – גם אם באופן חלקי – בתקשורת, כמו מעשי אלימות קשים של חיילים או של מתנחלים. לשליטה זו יש ביטוי קבוע בחייהם של כל הפלסטינים בשטחים, והיא כרוכה בשגרה יומיומית ואלימה – פעמים באופן גלוי לעין ופעמים רבות באופן סמוי. בין אם מדובר במופעים הבוטים של השליטה הישראלית באוכלוסייה הפלסטינית ובין אם מדובר בדוגמאות שאינן כרוכות בשימוש בכוח פיזי ישיר – כך אן כך, זוהי אלימות שהמדינה מפעילה באופן מאורגן, קבוע ומתמשך.

בין אלימות המדינה המאורגנת לבין שליטה מתמשכת זו – באמצעים צבאיים, אזרחיים, משפטיים ומינהליים – באוכלוסייה אזרחית פלסטינית יש זיקה ישירה: ראשית, מאחר ששליטה שכזו במיליוני בני אדם משך עשרות בשנים על ידי משטר זר שבו אין לנתינים שום ייצוג פוליטי מהווה – מעצם מהותה – אלימות. ושנית, שכן אין אפשרות מעשית – כפי שאינספור דוגמאות היסטוריות מוכיחות – להצליח ולדכא אוכלוסייה אזרחית תחת כיבוש זר מבלי לעשות נגדה שימוש באלימות.

מעצם היותם של הפלסטינים חסרי ייצוג פוליטי במערכות הישראליות אשר מנהלות את חייהן, הפוטנציאל לשימוש שרירותי בכוח – פיזי או מינהלתי – נגדם כמעט ואינו מוגבל. התוצאה היא התעמרות בפלסטינים ופגיעה בהם, לפעמים ללא סיבה נראית לעין ולפעמים תוך היתלות מופרכת בהצדקות ביטחוניות – אך תמיד כחלק ממערך הכוחות של שליטים ונתינים. מנגנונים אלה הופכים את כל הפלסטינים לנתונים לחלוטין להחלטותיהם של ישראלים: של פקידי מנהל אזרחי, של שופטים, של פוליטיקאים, של רכזי שב"כ, של סוהרים, של חיילים ושל שוטרי מג"ב. מציאות החיים בנסיבות שכאלו היא של חוסר ודאות תמידי לגבי ההווה והעתיד, פרטיות מופקרת וחיים חשופים לחלוטין, ניתנים להפרעה בכל רגע נתון.

לאורך השנים שחלפו מאז 1967, הנסיבות באזורים השונים שבהם שולטת ישראל השתנו והתפתחו. בהתאם לכך, מנגנוני השליטה הישראלית בפלסטינים שונים מאזור לאזור: ישנם הבדלים בין השליטה החיצונית של ישראל ברצועת עזה, לבין השליטה הישירה בגדה ובמזרח ירושלים המסופחת.

ברצועת עזה ישראל היא הקובעת כיצד ייראו היבטים קריטיים בחיי היומיום של תושבי הרצועה, שכן היא המחליטה העיקרית מי ומה ייכנסו לרצועה ומי ומה יצאו ממנה. ישראל קובעת איזה מזון יוכל להיות מונח על שולחנם של תושבי הרצועה ואיזה מזון הם יוכלו לייצא. ישראל אוסרת על תושבי הרצועה לצאת ממנה – למעט מקרים חריגים ביותר – והיא אוסרת עליהם לבקר את משפחתם שבגדה המערבית, אוסרת על סטודנטים ללמוד באוניברסיטאות בגדה ועוד. ישראל היא הקובעת את רמת הטיפול הרפואי ברצועה, שכן היא מחליטה איזה ציוד רפואי ייכנס אליה, אילו תרופות יגיעו לבתי החולים ולאילו השתלמויות יוכלו רופאים לנסוע. מאחר שהחלטותיה של ישראל מאפשרות רק טיפול ברמה מינימלית, רבים מתושבי הרצועה הזקוקים לטיפול רפואי חייבים לצאת ממנה כדי לקבלו. וגם כאן – ישראל מחליטה מי יזכה בכך ומי לא. ישראל היא האחראית העיקרית למחסור הקריטי בחשמל ברצועה, שגורם למחסור במים ראויים לשתייה ולהעדר אפשרות לטפל בשפכים. כך, החלטות של פקידים ישראלים הן הקובעות את רמת החיים ברצועה ואת האפשרויות לפיתוח כלכלי, לרכישת השכלה, להקמת משפחה. כך, לכמעט שני מיליון פלסטינים בעזה אין שליטה בחייהם.

בגדה המערבית שליטתה של ישראל ממומשת באופן שונה, בשל היותה של ישראל מי שמנהלת באופן ישיר את משאבי הקרקע ברחבי הגדה, בשל מערך ההתנחלויות והשלכותיו ובשל המגע הישיר והיומיומי בין הפלסטינים לבין אנשי כוחות הביטחון ורשויות ישראליות אחרות. הצבא מגביל את חופש התנועה של התושבים הפלסטינים כראות עיניו ומשבש את חייהם, לא פעם ללא כל התראה מוקדמת. חיילים סוגרים כבישים באופן זמני או קבוע, מעכבים פלסטינים במחסומים, דורשים מהם לציית להוראותיהם, משפילים אותם ולפעמים גם נוקטים נגדם אלימות פיזית. ללא צורך בצווי חיפוש או בנימוק כלשהו, חיילים נכנסים כל יום – וכל לילה – לבתי פלסטינים בכל רחבי הגדה, תוך שהם מפרים את שגרת חייהן של משפחות, מטילים אימה על בני הבית ופוגעים בפרטיותם. המנהל האזרחי מנהיג משטר היתרים נוקשה ושרירותי, שחל על כל תחומי החיים של תושבי הגדה ופקידיו מחליטים מי ייסע לחו"ל, מי יעבוד בישראל, מי יתפלל בירושלים, מי יבקר ברצועת עזה, מי יקבל את הסחורה שהזמין ומי יגיע לעבודתו בזמן. משטר זה מתנהל ללא כללים ברורים, החלטותיו אינן מנומקות וישראל רואה בכל היתר שהיא מנפיקה לפלסטיני מעשה חסד. כך, לכמעט שלושה מיליון פלסטינים בגדה המערבית אין שליטה בחייהם.

במזרח ירושלים, שסופחה לגבולה הריבוני של ישראל באופן בלתי חוקי, סובלים התושבים ממדיניות של אפליה חמורה בתקציבים ובמתן שירותים לעומת מערב העיר וזכותם להמשיך ולגור בעיר נתונה לאיום תמידי. המשטרה מטילה הגבלות קיצוניות על חופש התנועה של התושבים, שמוטלות ללא כל התראה, והחומה שבנתה ישראל בין כמה מהשכונות הפלסטיניות לשאר העיר כופה על כ-140,000 ירושלמים לעבור יום יום במחסומים כדי להגיע לעבודה, לבית החולים או לחברים. ומעל לכל – מיישמות הרשויות השונות מדיניות תכנון ובנייה שמונעת מהתושבים כל אפשרות לבנות בתים ומבני ציבור בהתאם לצורכיהם וגוזרת עליהם חיים בצפיפות ובדוחק. כאשר, בהעדר כל ברירה אחרת, הם בונים את בתיהם בלי היתר, מוציאות הרשויות לא פעם צווי הריסה, שבחלק מהמקרים גם ממומשים. כך נגזר עליהם לחיות בפחד ובחוסר וודאות לגבי עתידם. כך, לכ-370,000 פלסטינים במזרח ירושלים אין שליטה בחייהם.

המתואר לעיל מתממש דרך פעולות והחלטות של מצביעים, פוליטיקאים, שופטים, פקידים וחיילים – כולם ישראלים אשר קבוצת הייחוס שלהם אינה ציבור בני האדם שאת חייו הם מנהלים. כוחה העודף של ישראל ושליטתה המוחלטת בכל היבטי החיים ממונפים לצורך מישטור האוכלוסייה הפלסטינית, דיכוי ניסיונות התנגדות לכיבוש ולשם הנצחתו.

כל התושבים הפלסטינים בשטחים נמצאים תחת שליטה כזו או אחרת של ישראל. מבחינתה, המציאות הקבועה – והקובעת – היא זו שבה אין להם זכויות פוליטיות, והם אינם נספרים כאשר ישראלים מקבלים מעל לראשם כל העת הכרעות – בין אם בקלפי ובין אם בהחלטות של המנהל האזרחי או בצווים צבאיים – אשר מנהלות כל היבט של חייהם.

בין הים לירדן חיים כ-13 מיליון בני אדם, אבל רק לכ-8 מיליון מהם יש קול, יש זכויות פוליטיות, יש זכות לזכויות. כל השאר נאלצים לחיות על פי החלטותיהם של אנשים שהם לא בחרו ושממילא לא הסכימו לחיות תחת שליטתם. זו שגרה שהיא אלימה ממהותה – וזו אלימות שיבוא לה קץ רק עם סיום הכיבוש.