דילוג לתוכן העיקרי

לא מחברת, כן מנתקת: המנהל האזרחי החרים את הלוחות הסולאריים שסיפקו חשמל לכפר פלסטיני ותיק שישראל מסרבת לחבר לרשת

הכפר ג'וב א-דיב והלוחות הסולאריים שהציב במקום ארגון קומט-מי, לפני שהוחרמו. צילום: גיא בוטביה, תעאיוש, 9.3.17 הכפר ג'וב א-דיב הוקם בשנת 1929 מדרום מזרח לבית לחם וחיים בו כיום כ-160 תושבי...
לקריאת המאמר המלא בחזרה לדף הסרטון

לא מחברת, כן מנתקת: המנהל האזרחי החרים את הלוחות הסולאריים שסיפקו חשמל לכפר פלסטיני ותיק שישראל מסרבת לחבר לרשת

הכפר ג'וב א-דיב והלוחות הסולאריים שהציב במקום ארגון קומט-מי, לפני שהוחרמו. צילום: גיא בוטביה, תעאיוש, 9.3.17
הכפר ג'וב א-דיב והלוחות הסולאריים שהציב במקום ארגון קומט-מי, לפני שהוחרמו. צילום: גיא בוטביה, תעאיוש, 9.3.17

הכפר ג'וב א-דיב הוקם בשנת 1929 מדרום מזרח לבית לחם וחיים בו כיום כ-160 תושבים. בעבר התפרנסו התושבים מחקלאות ומרעיית צאן, אולם כיום עיקר פרנסתם מעבודת הצעירים בישראל. פרט לבתי התושבים, קיימים בכפר מכולת, מתפרה, מסגד וגן ילדים. אחת לשבוע מגיעה למקום מרפאה ניידת.

ישראל אינה מערערת על חוקיות הכפר, אך – בדומה ליחסה לכפרים פלסטיניים אחרים בשטח C – היא מסרבת להכין עבורו תכנית מתאר. ישראל אף דחתה תכנית שהכינה המועצה המשותפת לג'וב א-דיב ולכפר זעתרה הסמוך: החל משנות השמונים פנו התושבים מספר פעמים למנהל האזרחי בבקשה שיאפשר את חיבורם לרשת החשמל, אולם כל בקשותיהם נדחו בטענה שאין לכפר תכנית מתאר.

בשנת 2009 רכשו התושבים שלושה גנראטורים במימון הרשות הפלסטינית, ואלה משמשים לצורכי תאורה בלבד, ורק לשמונה שעות בכל לילה. במקביל פנו התושבים למספר ארגונים הומניטאריים וביקשו את סיועם ברכישת לוחות סולאריים כדי לשפר את אספקת החשמל לכפר ולהפסיק את ההסתמכות על הגנרטורים, שהפעלתם כרוכה בעלויות גבוהות של רכישת דלק וברעש רב.


צילום: חנין אל-וחש, גיא בוטביה, מנאל אל-ג'עברי

ב-28.11.16 הציב הארגון הישראלי-פלסטיני קומיט-מי 96 לוחות סולאריים בשטח הכפר, במימון ממשלת הולנד, ולראשונה זכו התושבים לאספקת חשמל בכל שעות היממה.

ב-28.6.17, בסביבות השעה 7:30 בבוקר, הגיעו כוחות של הצבא והמנהל האזרחי לכפר. חיילים הציבו מחסום בכניסה הראשית לכפר ומנעו את הכניסה אליו ואת היציאה ממנו. שאר הכוחות פנו לשטח שבו הוצבו הלוחות הסולאריים והחלו לפרק אותם ולהעמיס אותם על גרר. בנוסף החרימו הכוחות ציוד אלקטרוני מחדר החשמל.

כשעמדו הכוחות לצאת מהכפר, פנה אליהם ראש מועצת הכפר, איבראהים אל-וחש, ושאל באיזו עילה הם מחרימים את הלוחות. אחד מאנשי המנהל מסר לו שני צווי הפסקת עבודה, הראשון עבור חדר החשמל והשני עבור המעמדים שהוקמו לצורך הצבת הלוחות הסולאריים. בנוסף מסרו הכוחות לראש המועצה שני צווי החרמת ציוד, המתייחסים ל-96 הלוחות הסולאריים, לארבעה לוחות מחשב ול-12 נתיכים בלוח החשמל. אף אחד מהצווים הללו לא נמסר לתושבים קודם לכן.

ישראל מיישמת כבר עשרות שנים מדיניות של התעמרות שיטתית שמטרתה למרר את חיי התושבים הפלסטינים בחלקים נרחבים של הגדה, מתוך מטרה לדחוק בהם לעזוב את מקומות מגוריהם. לשם כך היא עושה שימוש פורמליסטי בכלים משפטיים ותכנוניים שהיא העניקה לעצמה, וכך, בחסות "אכיפת חוק" היא נוקטת מדיניות אכזרית שמעצם מהותה אינה מוסרית ואינה חוקית. לא זו אף זו: לא רק שישראל מתנערת מאחריותה לחייהם של תושבי ג'וב א-דיב ויישובים פלסטינים אחרים בשטח C ואינה מספקת להם שירותים בסיסיים, אלא שגם כאשר שירותים אלו ניתנים לתושבים בזכות ארגונים הומניטאריים, נדיבות בינלאומית ומנהיגות מקומית – מגיעים כוחות המדינה למקום כדי להחרים או להרוס – שוב בשם החוק – את הציוד הבסיסי המאפשר לתושבים קיום אנושי.

בעדויות שמסרו תושבים בכפר לתחקירני בצלם מנאל אל-ג'עברי ומוסא אבו השהש, שביקרו בכפר ב-28-29 ביוני, הם סיפרו על השלכות ההחרמה על חייהם:

נעמה אל-וחש בת 32, נשואה ואם לחמישה ילדים, בעלת המכולת היחידה בכפר, תארה את הרגעים שלאחר החרמת הלוחות ואת השפעת ההחרמה על חייה:

נעמה אל-וחש. התמונה באדיבות אל-וחשלפני שנתיים הגשתי בקשה לקרן הסיוע לחקלאים בבית לחם, כדי שיעזרו לי לפתוח מכולת קטנה בכפר ג'וב א-דיב כדי להגדיל את ההכנסות שלי ושל בעלי, שעובד כפועל בישראל. קיבלתי סיוע בסך אלף אירו והקמתי את המכולת. לאט לאט פיתחתי את העסק. אני מוכרת מצרכי מזון ומוצרים שנחוצים לתושבי הכפר כמו כלי בית, חומרי ניקוי ועוד. קניתי גם מקררים למוצרי חלב, לגלידות, לשתייה ולמוצרים אחרים שמצריכים קירור או הקפאה.

ביום של ההחרמה ישבתי בפתח המכולת שלי והתחלתי לבכות ולשאול את עצמי מה אני אעשה. השקעתי 500 שקלים לקניית גלידות לחג שעדיין לא הספקתי למכור, ובמקררים היו לי גם מוצרי חלב וירקות קפואים. נאלצתי להוציא את כל הגלידה והמוצרים המקוררים והקפואים האחרים ולקחת אותם לכפר זעתרה הסמוך. מכרתי שם מה שיכולתי בחצי מחיר למכולות השונות בכפר.

הניתוק של החשמל מהבית ומהמכולת פוגעים ישירות בפרנסה שלנו ובשגרת החיים. הילדים שלי כבר התרגלו לבלות בחופש הגדול וברמדאן מול הטלוויזיה ועכשיו הם שוב משחקים בחוץ בחום הכבד. אני לא יכולה לשכנע אותם להישאר בבית כי אין להם מה לעשות פה בפנים, בלי טלוויזיה ובלי אינטרנט. בנוסף, אני איאלץ להתחיל שוב לכבס את הבגדים ביד.

אני לא יודעת איך נחזור לחיות בלי מאוורר עכשיו כשכל כך חם. היה לי עצוב לראות את הילדים אתמול משתעממים ומתקשים להירדם בלילה בגלל החום.

אני לא רואה שום הצדקה לזה שהישראלים ניתקו לכפר שלנו את החשמל, ולמה מונעים מאתנו את הזכויות הכי בסיסיות בחיים. הם רוצים שנחזור לחיות חיים פרימיטיביים. רצה הגורל שנחיה בכפר נידח ומבודד, ואני מייחלת ליום שבו אוכל לעבור לחיות במקום אחר, שיש בו תשתית חשמל קבועה. אין לנו שום ברירה אלא לחכות ולקוות שיחזירו לנו את הלוחות הסולאריים ושהחיים והחשמל יחזרו אל הכפר.

חנין אל-וחש, בת 20, סטודנטית לאמנות, צילום ועריכת סרטים, סיפרה בעדותה כיצד החרמת הלוחות משבשת את חייה:

חנין אל-וחש. צילום: מנאל אל-ג'עברי, בצלם, 29.6.17לפני שבעה חודשים חיברו את הכפר שלנו לחשמל באופן קבוע, באמצעות לוחות סולאריים. זה עזר לי כי אספקת החשמל חיונית בשביל הלימודים שלי, בין היתר כדי להשתמש במחשב. עד אז נאלצתי להישאר במכללה עד מאוחר בערב, ולפעמים לתוך הלילה, כדי להשתמש במחשב. לכן, שמחתי כל-כך כשחיברו את הבית שלנו לחשמל.

אחרי החיבור יכולתי לעבוד בבית על המחשב, וכשחם להפעיל מאוורר. ביליתי שעות בלימודים בבית, הכנסתי עבודות והעליתי תמונות וקטעי וידיאו.

בכלל איכות החיים בבית השתפרה – קנינו מקרר ומכונת כביסה. עד אז אמא שלי עבדה קשה מאוד כדי לכבס את הבגדים ביד וסבלה מזה. התחלנו גם לצפות ביחד בטלוויזיה כמשפחה, לגלוש באינטרנט.

היינו מאושרים מאוד, עד שאתמול, 28.6.17, הגיעו המנהל האזרחי והצבא, פירקו את הלוחות הסולאריים והשאירו את הכפר בלי חשמל. ראיתי איך זה קורה וניסיתי לתעד את מה שהם עשו, אבל אחד החיילים הפריע לי אז הצלחתי לתעד רק חלק מהאירוע.

אחרי שהם פירקו את הלוחות הסולאריים הייתי פשוט בהלם. הייתי כל כך מאוכזבת. חשבתי על הסבל של המשפחה שלי כל השנים בגלל המחסור בחשמל, איך הלילות עברו עלינו בחושך מוחלט, ואיך חיינו בחום כבד בלי מאווררים. והכי גרוע, איך אני אאלץ שוב להישאר עד מאוחר במכללה כדי ללמוד ולהכין את העבודות ולמצוא דרך לחזור לכפר המרוחק שלי, שאין אליו תחבורה ציבורית.

עכשיו יהיה לי שוב קשה, אני לא יודעת מה אעשה עד שאני אסיים את הלימודים שלי, כלומר בשנה הבאה.

ראיתי את הכעס של תושבי הכפר ואת חוסר האונים והייאוש של כולם. בתוך כמה שעות החזירו אותנו אחורה לעבר. אני לא מבינה למה זה קורה לנו, מגיע לנו כבני אדם לקבל חשמל כמו כולם. לא מובן לי איך אספקת חשמל קבועה לכפר מאיימת על הביטחון של מדינת ישראל.

אחד הדברים הכי קשים בשבילי הוא שאני לא יכולה להשתמש בסמארטפון באופן קבוע, כי אין לי איך לטעון אותו. אני בכלל לא יודעת איך אצליח להירדם בלי מאוורר בחום הזה, שמחמיר כל שנה. אין לנו אפילו מים קרים לשתות כשחם. אני מרגישה תסכול, חוסר אונים ועצב על מה שקורה, ומקווה שהחשמל יחזור לכפר שלנו כמה שיותר מהר.

עמאר אל-וחש, בן 45, נשוי ואב לחמישה, חשמלאי, סיפר בעדותו

זאת הפעם הראשונה שהכפר זכה לאספקת חשמל מסביב לשעון. גם האספקה הזאת הייתה מוגבלת לתאורה ולתפעול של מכשירי חשמל ביתיים רגילים כמו מקררים מכונות כביסה ועוד. זה לא הספיק כדי להפעיל מכשירם שמייצרים חום גבוה, כמו תנורי חימום ואפייה ואפילו מגהצים. ובכל זאת, היינו מאושרים כי לפחות הייתה לנו אספקת חשמל מתמדת. איכות החיים שלנו השתפרה; אנשים יכלו להפעיל מאווררים, מכונות כביסה, מקררים ומחשבים.

חשוב לציין שהחשמל לא סופק לנו בחינם. כל משפחה שילמה שקל אחד עבור כל קילו ווט. את הכספים אספה עמותת הנשים בכפר, שגם פיקחה על הפרויקט ודאגה לתחזוקת הלוחות, הכבלים וכל הציוד.

אחרי שהוצבו הלוחות ארוגני סיוע עזרו לתושבים לרכוש מקררים במחירים סמליים ותרמו מחשב לגן הילדים שבכפר. התושבים התחילו לקנות גם מכשירי טלוויזיה ומחשבים, והתחברו לרשת האינטרנט.

הבסיסים שמהם הוסרו הלוחות הסולאריים שהוחרמו. צילום: מנאל אל-ג'עברי, בצלם, 29.6.17
הבסיסים שמהם הוסרו הלוחות הסולאריים שהוחרמו. צילום: מנאל אל-ג'עברי, בצלם, 29.6.17

אמנה אל-וחש, בת 44 נשואה ואם לחמישה ילדים, פעילה ואחת ממייסדות עמותת הנשים בכפר, סיפרה בעדותה

נולדתי פה בכפר כשלא היה פה חשמל. התחתנתי והבאתי לעולם ילדים בלי שיהיה פה חשמל וככה עברו השנים הראשונות של הנישואין וההורות שלי, בצורת חיים פרימיטיבית. כיבסתי ביד ועשיתי את כל עבודות הבית בלי מכשירי חשמל. זה היה קשה מאוד.

לפני שנתיים בערך הקמנו עמותת נשים בשם "אל-ג'מעייה א-נסוויה" וגייסנו תרומות מארוגני סיוע הומניטאריים, שעזרו לנו להקים פרויקט תפירה לנשים, מכולת וגן ילדים. בנוסף פעלנו יחד עם שאר התושבים כדי לקבל סיוע בחיבור הכפר לחשמל באמצעות לוחות סולאריים.

ב-28.11.16 קיבלנו חשמל מלוחות סולאריים לכל בתי הכפר כולל הבית שלי. זה אפשר לי להפעיל את מכונת התפירה ותרם להגדלת ההכנסה של המשפחה וגם הקל על עבודות הבית – הכנת האוכל והכביסה. קניתי מקרר, מכונת כביסה, בלנדר וטלוויזיה חדישה. התחלתי לאחסן מוצרי מזון במקרר. התקנו מאווררים כדי להקל על החום בתוך הבית. הייתי מאוד מאושרת. התחלתי ליהנות משעות פנאי בתוך הבית והקדשתי יותר זמן לשיחות עם הילדים ועם בעלי. לפני כן, כשקיבלנו חשמל מגנרטורים רק לכמה שעות בלילה, הייתי עסוקה מעל הראש ביום ובלילה.

אתמול, אחרי שהחרימו את הלוחות, הרגשתי חסרת אונים, עצובה ומתוסכלת. הרגשתי שאנחנו חוזרים שוב לחיים פרימיטיביים, אחרי שהתרגלנו לחיים קלים יותר.

פעם ראשונה אחרי הרבה זמן נאלצתי שוב לכבס באופן ידני את הבגדים של הילדים. הידיים כואבות לי כל-כך שאתמול לא הצלחתי לישון. בעלי והבנים התלוננו הלילה מאוד על החום. הבן הקטן שלי ישן על הרצפה, בלי להתכסות, בגלל החום. אני לא הצלחתי לישון בכלל. אתמול נאלצנו לאכול את כל המזון שמצריך הקפאה. במה אנחנו והילדים שלנו אשמים? למה לנתק לנו את החשמל? אני לא יודעת מה לעשות חוץ מלהשלים עם המצב ולהמתין.

 

סרטונים אחרונים