דילוג לתוכן העיקרי

קיץ 2017: הגבלות חדשות על תנועת פלסטינים בחברון מעמיקות את בידודן של שכונות פלסטיניות

מאז אמצע שנות התשעים מיישם הצבא מדיניות של הפרדה-תוך-אפליה במרכז העיר חברון. במסגרת מדיניות זו סגר הצבא רחובות ראשיים באזור לתנועת פלסטינים – חלקם נסגרו לחלוטין ובחלקם הצבא מתיר תנועה ברג...
לקריאת המאמר המלא בחזרה לדף הסרטון

קיץ 2017: הגבלות חדשות על תנועת פלסטינים בחברון מעמיקות את בידודן של שכונות פלסטיניות

מאז אמצע שנות התשעים מיישם הצבא מדיניות של הפרדה-תוך-אפליה במרכז העיר חברון. במסגרת מדיניות זו סגר הצבא רחובות ראשיים באזור לתנועת פלסטינים – חלקם נסגרו לחלוטין ובחלקם הצבא מתיר תנועה ברגל בלבד. כפי שיפורט להלן, למרות מציאות קשה זו, החליט הצבא במאי 2017 להחמיר עוד את ההגבלות הקיצוניות שמוטלות כבר על תנועת הפלסטינים.

מדיניות זו כבר הביאה לקריסתו של מרכז העיר ששימש כמרכז מסחרי אזורי ולעזיבתם של אלפים מתושביו. כיום מרכז העיר הוא נטוש כמעט והתושבים שנותרו בו סובלים מאלימות ומהטרדות יומיומיות מצד אנשי כוחות הביטחון והמתנחלים שעברו לגור שם בחסותם. הפגיעה האנושה בעשרות אלפי פלסטינים, מהווה ענישה קולקטיבית, אינה מאפשרת לתושבים לנהל שגרה סבירה והופכת את חייהם לבלתי נסבלים. כך מקדמת ישראל את הטרנספר השקט והמתמשך של פלסטינים ממרכז העיר.

הארכת גדר ההפרדה-תוך-אפליה ברחוב א-סלאיימה

אחד הרחובות הראשיים שבו אוסר הצבא על תנועת כלי-רכב פלסטיניים הוא רחוב א-סלאיימה, שהוא רחובה הראשי של שכונה פלסטינית הנושאת שם זה. בשתי הכניסות לרחוב זה – המוביל לאל-חרם אל-איבראהימי (מערת המכפלה) – מוצבים מחסומים: ממערב מחסום "המאפיה" ומצפון מחסום "ספסלים".

במהלך השנים שינה הצבא מעת לעת את מבנה מחסום "המאפיה" ואת ההגבלות שהוא מטיל על מעבר של פלסטינים בו. בשנת 2012 הצבא הציב לאורך הרחוב גדר המחלקת אותו לשניים: רחוב ראשי סלול שבו התיר מעבר ברכב וברגל ליהודים בלבד, ומעבר צר ומשובש המסתיים בגרם מדרגות שאותו הועיד למעבר של פלסטינים – ברגל בלבד. במארס 2013 ביטל הצבא את ההפרדה, בעקבות סרטון שפרסם בצלם שבו תועדו שוטרי מג"ב מסבירים כי רק יהודים רשאים לעבור בחלקו המרכזי והסלול של הרחוב, אולם הותיר את הגדר במקומה.

מפת גדר ההפרדה-אפליה ברחוב א-סלאיימה. הקליקו להגדלה

בינואר 2015 הצבא חידש את משטר ההפרדה ברחוב ומאז הוא אוסר שוב על פלסטינים לעבור בחלק הסלול של הרחוב, המשמש מתנחלים יהודים בלבד. את תושבי השכונה הפלסטינים מפנה הצבא לדרך צדדית צרה ומשובשת, כפי שתיעד בצלם בסרטון נוסף.

במאי 2017 הרחיב הצבא את ההפרדה כשהשלים הקמה של גדר הסוגרת בפני פלסטינים את הגישה לקטע נוסף של הרחוב, המוביל לשכונת ר'יית', והציב בקצה הגדר שער נעול. תחילה הוצב במקום שוטר מג"ב שפתח את השער לתושבי השכונה שרצו להיכנס אליה או לצאת ממנה. ואולם כעבור יומיים נעל הצבא את השער והותיר אותו סגור במשך שלושה ימים רצופים. קצין מג"ב מסר לכמה מתושבי השכונה שהתאספו ליד השער כי הוא יהיה נעול כל הלילה, מחצות עד 06:00 בבוקר, וכי בין השעות 6:00 בבוקר לחצות הוא ייפתח על-ידי שוטרי משמר הגבול המוצבים במחסום המאפיה הסמוך, כאשר יתאספו במקום די אנשים לטעמם. 

מעדויות שמסרו תושבי השכונה לבצלם עולה כי גם נוהל זה אינו מיושם: כך, בין ה-15 ל-21 ביוני השער היה נעול כל הזמן והשוטרים לא אפשרו לאיש לעבור בו. מאז, השאירו השוטרים בחלק מהימים את השער פתוח למשך שעות ארוכות והתושבים עברו בו באופן חופשי, בימים אחרים אפשרו השוטרים לתושבים לעבור בו רק במשך שעות ספורות, הכל לפי שרירות ליבם. התנהלות זו מותירה את התושבים בחוסר ודאות תמידי, כשהם לעולם אינם יכולים לדעת האם ניתן יהיה לעבור בדרך זו. המסלול החלופי שבו נאלצים התושבים ללכת כשהשער נעול מאריך את דרכם בדקות ארוכות והוא עובר דרך סמטאות חשוכות וגרמי מדרגות, קשה להליכה ומסוכן בלילה. (לקריאת עדויות)


תיעוד המסלול החלופי שבו נאלצים תושבי השכונות ללכת כשהשער נעול. לצפייה בתיעוד המלא של המסלול החלופי הקליקו כאן.

מניעת כניסה של פלסטינים ברגל לשכונת ואדי א-נסארא, מכיוון דרום

ואדי א-נסארא, אל-חריקה וג'בל ג'והר הן שכונות פלסטיניות בצידה הדרומי של העיר חברון, כשתושביהן מונים כ-45 אלף נפש. בצמוד לשכונות אלה הוקמה בשנת 1972 ההתנחלות קריית ארבע, והדרך בינה לבין אל-חרם אל-איבראהימי (מערת המכפלה) עוברת ברחוב הראשי המכונה על ידי הצבא "ציר המתפללים" – המחבר בין השכונות. בשנת 2002 הקים הצבא גדר באורך 300 מטרים בין שכונת ואדי א-נאסרא לרחוב, לאחר שפלסטינים הרגו בו 12 מאנשי כוחות הביטחון. מאז אוסר הצבא על פלסטינים לעבור בחלק זה של הרחוב, ומפנה אותם אל שדה הטרשים שלצדו.

ב-2002 הציב הצבא שער בין שכונת ואדי א-נסארא לשכונות ג'בל ג'והר ואל-חריקה. תחילה אסר הצבא לחלוטין על מעבר של פלסטינים בשער. לאחר כשנה, הוא החל להתיר מעבר רגלי של פלסטינים ובשנת 2014 הנפיק היתרי מעבר ברכב רק למאה מתושבי השכונות. בעקבות גל האלימות שהחל בסוף 2015 בוטלו גם היתרים אלה, ומאז פלסטינים רשאים לעבור בשער זה ברגל בלבד. לעיתים הוצבו במקום חיילים בסופי שבוע ובחגים יהודים שהגבילו את תנועת התושבים.

ב-22 במאי 2017 הציב הצבא חיילים בשער והחל לאסור על פלסטינים לעבור בדרך זו גם ברגל. החל מסוף חודש יוני, הצבא אוסר ומתיר מעבר רגלי של פלסטינים לסירוגין. תושבי האזור אינם יכולים לדעת מתי יורשו לעבור ומתי לא. כאשר המעבר אסור הם נאלצים ללכת בדרך עוקפת, שאורכה כשלושה קילומטר. זאת על אף שחלקם גרים במרחק של כמאתיים מטרים מהשער בלבד.

עזייה עז א-דין, אלמנה בת 70, תושבת שכונת ואדי א-נסארא, סיפרה בעדות שמסרה לתחקירן בצלם מוסא אבו השהש ב-22.05.17 על החייל שחסם את דרכה לביתה כששבה מביקור אצל בתה בשכונת ג'בל ג'והר הסמוכה, כפי שתועד בווידיאו שלעיל :

עזייה עז א-דין, בת 70אני גרה עם ששת הבנים הנשואים שלי בשכונת ואדי א-נסארא. יש לי בת נשואה שגרה בשכונת ג'בל ג'והר. כדי לבקר אותה אני בדרך כלל אני יוצאת מהבית והולכת ברגל עד לשער הברזל הסגור במעלה הדרך ליד ההתנחלות קריית ארבע (שכונת אל-חריקה). משם אני עולה על מונית שמסיעה אותי לבית שלה.

היום, יצאתי עם שלוש מהכלות שלי לבקר את הבת שלי. הלכנו עד לשער הברזל ושם עלינו למכונית שהסיעה אותנו עד הבית שלה. בשעות אחרי הצהריים, בדרך הביתה, הגענו שוב לשער הברזל. עמדו שם חיילים, זה לא היה כל-כך חריג. אבל מה שהפתיע אותי זה שאחד מהם אמר לי לחזור למקום שממנו באתי. סירבתי והבהרתי לו שאני בדרך לבית שלי, שקרוב לשם, והצבעתי עליו. החייל סירב לתת לי לעבור והתחיל לצעוק עליי ועל הכלות שלי. היה חם וחשבתי על הדרך הארוכה שנצטרך לעשות ברגל אם לא ייתנו לנו לעבור, פי שלוש או ארבעה מהדרך הישירה - בין הבתים בג'בל ג'והר, עד סוף הדרך, שחסומה בקוביות בטון בשכונת ג'אבר ומשם לדרך שעולה עד הבית. החייל המשיך לצעוק עלינו ללכת משם. סירבתי והתיישבתי על קובית הבטון ליד השער ואמרתי שאני לא עוזבת את המקום.

ישבתי שם בערך חמש דקות ואז החייל כנראה הבין שאני לא אוותר אז הוא הסכים שנעבור בשער, אך לא נתן לנו להמשיך ישר עד לבתים שלנו אלא הורה לנו לרדת באמצע לשדה קוצים, ולעבור בין בתים אחרים בשכונה. זה עדיין היה יותר קל בשבילי מאשר הליכה דרך ג'בל ג'והר. הלכתי עם הכלות שלי בין הבתים עד שהגענו לבית שלנו. אני קשישה וכל המצב הזה לא קל לי.

הרחוב הראשי בשכונת א-נסארא, השמור למתנחלים בלבד. מימין: הגדר, שמאחוריה נדרשים פלסטינים ללכת בשדה טרשים. צילום: מנאל אל-ג'עברי, בצלם, יוני 2017
הרחוב הראשי בשכונת א-נסארא, השמור למתנחלים בלבד. מימין: הגדר, שמאחוריה נדרשים פלסטינים ללכת בשדה טרשים. צילום: מנאל אל-ג'עברי, בצלם, יוני 2017

ג'יהאד חוסיין לאפי א-נג'אר, בת 38, נשואה, תושבת ואדי א-נסארא, סיפרה בעדות שמסרה לתחקירנית בצלם מנאל אל-ג'עברי ב-22.06.17:

ג'יהאד א-נג'אר. התמונה באדיבות העדהאני גרה עם בעלי, וכל המשפחה שלו, בשכונת ואדי א-נסארא. מאז מאי 2017 אנחנו סובלים מהאיסור לעבור ברגל בשער שליד שכונת אל-חריקה. החיילים שמוצבים שם חוסמים לנו את המעבר בין השכונות, ואין לנו ברירה אלא לעשות סיבובים ארוכים. אחותי האלה וקרובי משפחה שלי גרים בג'בל ג'והר, והמחסום הזה נמצא ביני לבינם. בכל פעם שאני מבקרת אותם החיילים שמוצבים ליד השער מכריחים אותי לעשות סיבוב של 3 קילומטר. לפני חודש לדוגמה, אחותי אמרה שהיא תבוא לבקר אצלי. בזמן שחיכיתי לה היא התקשרה והודיעה לי שהחיילים לא נותנים לה לעבור אל הבית שלי, שנמצא במרחק של 500 מטרים מהשער הזה. ירדתי לשם מיד וניסיתי לשכנע את החייל לתת לה לעבור. הסברתי לו שהבית שלי ממש קרוב. כששאלתי למה לא נותנים לה לעבור, הוא ענה שזה בגלל הילדים שמיידים אבנים לכיוון ההתנחלות קריית ארבע. אחרי ויכוח של 10 דקות, הצלחתי לשכנע אותו לאפשר לי לעבור לצד שלה כדי שאוכל ללוות אותה בדרך החילופית הארוכה.

המחסום הזה מקשה מאוד על החיים שלנו, על כל דבר שאנחנו רוצים לעשות. אם רוצים לשפץ משהו קשה להעביר ציוד. לפעמים אין לנו זרימת מים ואנחנו נאלצים לקנות מכלים. בגלל המחסום אנחנו חייבים עכשיו לסחוב אותם כל הדרך הארוכה או לתאם מול המת"ק הפלסטיני כדי שיאפשר לנו באופן חד פעמי להיכנס ברכב. ככה אנחנו חיים.

זהייה מחמוד א-רג'בי, בת 35, נשואה ואם לשלושה ילדים, תושבת שכונת ר'יית' סיפרה בעדות שמסרה למנאל ג'עברי ב-30.5.17:

אנחנו גרים בכניסה לשכונת ר'יית', הבית שלי נמצא במרחק של 30 מטר ממחסום "המאפיה". באזור הזה, שקרוב לאל-חרם אל-איבראהימי, אנחנו סובלים כבר שנים מהמחסומים שמקיפים אותנו. בסביבת הבית שלי יש ארבעה מחסומים: "המאפיה", "מחסום 160", "מחסום בית המרקחת", ו"מחסום ספסלים".

ביום חמישי, 4.5.17, בערב, הופתענו לראות שוטרי מג"ב וקצין מהמנהל האזרחי שהתחילו לבנות המשך לגדר שמחלקת את רחוב א-סלאיימה. הם הציבו גדר בגובה של 3 מטרים, עם שער ממש בכניסה לשכונה שלנו. בהתחלה הם הציבו שם שוטר, שפתח לנו כל פעם. אחר כך התחילו להגביל אותנו בשעות. הקצין שאחראי על האזור הודיע לנו שעות הפתיחה יהיו מ-6:00 עד חצות. הוא אמר שבשעות האלה בכל פעם שאנחנו מגיעים נלחץ על כפתור, ויגיע שוטר לפתוח לנו.

אך זה לא קרה. השוטרים לא עמדו בנהלים האלה. לפני שבוע למשל יצאתי מהשכונה בצהרים יחד עם כל המשפחה לסעודת רמדאן אצל ההורים שלי. כשחזרנו, הגענו לשער בסביבות השעה 22:40, והוא היה נעול. פגשנו שם עוד משפחה מהשכונה שלנו שעמדה וחיכתה שם. ביקשנו מהשוטר שהיה במחסום "המאפיה", במעלה הרחוב, לפתוח לנו את השער, אבל הוא אמר שהוא לא מחויב לפתוח לנו בשעה כזאת. התווכחנו אתו אבל הוא התעקש ולא פתח. עבר לידינו כלי-רכב של מג"ב שהיה בו קצין. ביקשנו גם ממנו אבל הוא התעלם מאיתנו.

בסופו של דבר נאלצנו ללכת מסביב, בדרך העוקפת שיש בה מדרגות והאורך שלה הוא משהו כמו 500 מטר, בזמן שהשער החדש נמצא במרחק של 30 מטרים מהבית שלי.

ההגבלות על התנועה באזור העיר העתיקה פוגעות מאוד בחיים שלנו. ברמדאן אנחנו סובלים מהן במיוחד כי אנחנו לא יכולים להיענות להזמנות של קרובי משפחה או להזמין אותם אלינו לארוחת שבירת הצום. גם ברמדאן בשנה שעברה היה אותו דבר, אף אחד לא נענה להזמנות שלנו בגלל הסגר הכבד והנהלים הקשוחים במחסומים שסביב הבית שלנו.

נאאיל פאח'ורי מעטר כלים שהכין. צילום: מנאל אל-ג'עברי, בצלם, 19.6.17
נאאיל פאח'ורי מעטר כלים שהכין. צילום: מנאל אל-ג'עברי, בצלם, 19.6.17

נאאיל ראתב פאח'ורי, קרמיקאי, בן 40, נשוי אב לתשעה ילדים, תושב שכונת ר'יית' שביתו נמצא ממש מעבר לשער שהציב הצבא, סיפר בעדות שמסר לתחקירן בצלם מוסא אבו השהש ב-19.6.17:

אני גר בעיר העתיקה בחברון, מול מחסום המאפיה – מפריד ביננו רק הכביש. יש לי שבעה בנים, הגדול בן 17, ושתי בנות, הקטנה, מייסאא, בת שלוש. יש לי בית מלאכה לקדרות ברחוב אל-פחס, בחלק הדרומי של חברון.

לפני כמה שבועות הצבא הוסיף לגדר ההפרדה בשכונה שלנו, שכונת א-סלאיימה/ר'יית', קטע באורך של שלושים או ארבעים מטרים, ועכשיו הגדר מגיעה עד לבית שלנו. בקצה שלה שמו שער. בהתחלה השאירו אותו פתוח ואחר-כך התחילו לנעול אותו.

עכשיו בלילה, כשהוא נעול, זה גורם למשפחה שלי ולכל תושבי השכונות פה סבל ממשי. הרחוב הראשי הוא הדרך הקצרה ביותר לאל-חרם אל-איבראהימי (מערת המכפלה) ולשוק; וברמדאן יש תנועה ערה מאוד של תושבים כל הערב והלילה – אנשים יוצאים להתפלל, לעשות קניות, לבקר אחד את השני. כדי לצאת מהבית שלנו ולחזור אליו אנחנו נאלצים עכשיו, כמו כולם פה בשכונה, לעשות סיבוב ארוך בין הסמטאות ודרך המדרגות, ולסחוב ביד את כל הקניות. מאז שסגרו את השער אשתי מהססת מאוד לצאת בשעות הלילה.

אני נוהג להביא הביתה כלים שאני מכין כדי למכור אותם לתושבים באזור. עד עכשיו נהגתי להביא את הסחורה במכונית עד למחסום 160, ואז להעמיס אותה על עגלה ולסחוב אותה עד לבית שלי. אבל מאז שהאריכו את הגדר אני לא יכול לעשות גם את זה. עכשיו אני צריך את העזרה של הבנים שלי כדי לסחוב את העגלה בסמטאות ודרך עשרות מדרגות. אני מגיע הביתה מותש לגמרי. הבן שלי עושה את הדרך הזו יותר מפעם אחת ביום. אם ימשיכו לנעול את השער אצטרך להפסיק להביא סחורה הביתה.

אני גם מגדל כמה ראשי צאן, מתחת לבית שלנו. מאז שנעלו את השער אני מעביר את המספוא באותה דרך – מעמיס על עגלה, ועושה את הסיבוב בין הבתים.

בשנה שעברה הזמנתי קרובי משפחה לסעודת שבירת צום הרמדאן. באותו יום הצבא סגר את המחסומים שבדרך לבית שלנו: מחסום בית המרקחת ומחסום 160, ואף אחד מהמוזמנים לא הצליח להגיע. נאלצנו לחלק לשכנים את רוב האוכל שהכנו. למדתי לקח, והשנה לא תכננתי סעודה כזו, וגם היססנו מאוד אם להיענות להזמנות לסעודות שבירת הצום שמתקיימות מחוץ לעיר העתיקה.

החיים שלנו הפכו לגיהינום בלתי נסבל אבל אין לנו ברירה אלא להישאר פה. זה הבית שלנו, הוא בבעלותנו, לא בשכירות. אני לא יכול להרשות לעצמי לעזוב אותו ולגור בשכירות במקום אחר.

מוחמד כמאל מוחמד א-סלאיימה, בן 53, נשוי ואב לשמונה ילדים, תושב שכונת א-סלאיימה, סיפר בעדות שמסר לתחקירנית בצלם מנאל אל-ג'עברי ב-18.6.17:

מוחמד א-סלאיימה ואחד מילדיו בביתם. צילום: מנאל אל-ג'עברי, בצלם, 18.6.17אני גר עם אשתי והילדים שלנו בשכונת א-סלאיימה, מול תחנת המשטרה של אל-חרם אל-איבראהימי. אנחנו מוקפים מכל הכיוונים במחסומים, שאנחנו נאלצים לעבור יום יום.

אני והבנים שלי עובדים בייצור נעליים, בבית מלאכה שנמצא בכניסה לבית שלנו. זהו מקור הפרנסה היחיד של המשפחה.

אנו סובלים באופן קבוע כשאנחנו צריכים להוביל לבית מוצרים או ציוד, לא משנה אם זה מצרכים, רהיטים או חומרי גלם לעבודה. השוטרים של מג"ב במחסומים האלה מעכבים אותנו בתירוצים ביטחוניים ועושים עלינו חיפושים. אנחנו לא יכולים להגיע עם מכונית הביתה וחייבים לסחוב את כל הדברים, כולל חומרי הגלם לייצור הנעליים, בעגלה קטנה.

מאז שהאריכו את הגדר והציבו את השער המצוקה שלנו עוד יותר גדולה. השער צר והעגלה שלנו לא עוברת בו. כשהוא פתוח אני נאלץ לפרוק את המוצרים מחוץ לשער, ואז להפוך את העגלה ולהעביר בשער את העגלה ריקה ולהעמיס עליה את הכל בחזרה.

בנוסף השוטרים סוגרים את השער לגמרי בימי שישי ושבת ובכל פעם שיש למתנחלים חג או כשהם עושים חתונה בחצרות של אל-חרם אל-איבראהימי [מערת המכפלה].

ביום חמישי הופתענו לגלות שהשער נסגר לחלוטין.

עכשיו אני לא יודע איך אכניס את חומרי הגלם ולהוביל אותם לבית המלאכה שיש לי בבית. אי אפשר לעבור עם העגלה דרך שכונת אל-ר'יית', שמלאה מדרגות, וזה גם מאריך את הדרך בשבע מאות מטר אם לא יותר. בנוסף אשתי והבנות שלי מפחדות לעבור בשכונת אל-ר'יית', כי שהדרך שם די חשוכה, ולפעמים מסתובבים שם נרקומנים.

אין לי מושג כמה זמן נוכל לשרוד פה ככה, מנותקים מהעולם החיצון ואפילו מקרובי המשפחה שלנו. הפסקנו אפילו להזמין קרובי משפחה לסעודות שבירת צום ולארח קרובי משפחה, בכלל החשש שהם לא יוכלו להגיע. אנחנו אוהבים את אווירת חודש הרמדאן - ללכת לתפילה אחר שבירת הצום, או לתפילת השחר, או לארח ולהתארח לסעודות שבירת הצום. אלא הסגירה של האזור מונעת מאיתנו לעשות את כל זה.

אנחנו חיים כמו אסירים בבית כלא אחד גדול. אלה חיים בלתי נסבלים, והמצב נעשה עוד יותר קשה בעקבות ההידוק של הסגר, ההגברה של ההקפדה בבדיקות במחסומים והסגירה של המעבר שמוביל לבית שלנו.

מרגיז אותי שהבית שלי הפך עבורי ועבור המשפחה שלי לסוג של בית כלא, בזמן שהמתנחלים והמשפחות שלהם נהנים מחופש תנועה מלא. הם עוברים חופשי במכוניות שלהם ומטיילים בחצרות של אל-חרם אל-איבראהימי. הם עורכים שם חתונות וחגיגות, משמיעים מוזיקה רועשת ולא נותנים לישון עד סוף המסיבות שלהם, שיכולות להימשך עד שעות הבוקר.

בנוסף אנחנו כבר לא מסוגלים לחתן את הבנות ובנים שלנו למשפחות מחוץ לאזור. המשפחות האלה לא רוצות שהילדים שלהם יתחתנו עם אנשים מהאזור שלנו, כדי שלא יחוו את הסבל היומיומי שאנו חווים, רק בגלל שאנחנו גרים דווקא באזור הזה.

לפני שלוש שנים ננטשו ארבעה בתים באזור ,אני חושב שרשויות הכיבוש מקשות עלינו בכוונה והופכות את החיים שלנו לגיהינום כדי לרוקן את השכונה מהתושבים הפלסטינים.

סרטונים אחרונים