פרסומים

מזה יותר משנה מנהלת ישראל מלחמה חסרת מעצורים כנגד העם הפלסטיני ברצועת עזה, בגדה המערבית ובשטחי מדינת ישראל. האלימות, שאפיינה מאז ומתמיד את יחסו של משטר הכיבוש והאפרטהייד הישראלי כלפי פלסטינים, מופיעה בשנה האחרונה בצורתה החשופה והישירה ביותר. דו"ח מצב זה מתמקד באחד ממופעי האלימות הללו. בצלם גבה 25 עדויות מפלסטינים שעברו התעללות מצד חיילים ישראלים במרכז העיר חברון בין החודשים מאי לאוגוסט 2024. בעדויות מתוארים מעשי אלימות, השפלה והתעללות בגברים, בנשים, בבני נוער ובילדים, שנעשו בידי חיילים. היקף האלימות מעיד על כך שאין מדובר רק בשאיפת נקם אישית של חייל זה או אחר או בכשל נקודתי, אלא בתוצר אלים במיוחד של מדיניות מערכתית, סדורה וארוכת שנים של דיכוי, גירוש וגזל העומדים בבסיס משטר האפרטהייד הישראלי.

הדו"ח "ברוכים הבאים לגיהינום" עוסק ביחס לאסירים הפלסטינים ובכליאתם בתנאים בלתי אנושיים במתקני הכליאה הישראליים מאז 7 באוקטובר 2023. במסגרת המחקר שערך בצלם נגבו עדויותיהם של 55 פלסטינים ופלסטיניות שהוחזקו בבתי כלא ובמתקני מעצר ישראליים בתקופה זו, ושוחררו. רובם המוחץ של העדים לא הועמדו לדין. עדויות האסירים מציגות את תוצאותיו של תהליך מזורז שבמסגרתו הפכו למעלה מתריסר מתקני כליאה ישראליים, אזרחיים וצבאיים, לרשת מחנות הפועלים במסגרת מדיניות מערכתית ושיטתית שמטרתם העיקרית היא התעללות בבני האדם המוחזקים בהם. מרחב מסוג זה, שכל הבא בשעריו נידון לכאב וסבל מכוונים, חמורים ובלתי פוסקים, פועל דה-פקטו כמחנה עינויים.

מזה שנים נוקטת ישראל שלל צעדים כדי למרר את חייהן של עשרות קהילות פלסטיניות ברחבי הגדה המערבית במטרה לכפות על תושביהן לעזוב, לכאורה מרצונן, את מקום מושבן. אז, תוכל המדינה לממש את שאיפתה להשתלט על האדמות. לצורך כך, אוסרת עליהם המדינה לבנות בתים, מבנים לבעלי חיים או מבני ציבור, להתחבר לתשתיות של מים וחשמל, ולסלול דרכים – והיא ממהרת לאיים בהריסה ובחלק מהמקרים גם הורסת את מה שבנו בכל זאת, בהעדר ברירה...

צריכת המים הממוצעת לנפש ליום בישראל היא 247 ליטר, פי שלושה מזו של הפלסטינים בגדה המערבית המגיעה ל-82.4 ליטר, ורק 36% מתושבי הגדה מקבלים מים זורמים מדי יום. מצוקת מים זו אינה גזירת גורל אלא תוצר מכוון של המדיניות הישראלית שנקבעה לפני כמעט שלושים שנה בהסכם הביניים. מדיניות קמצנית זו, הרואה במים מרכיב במנגנון השליטה בפלסטינים, מתעלמת מהגידול המהיר שחל מאז באוכלוסיית הגדה ומהמהפכה שעבר משק המים בשנים האחרונות, שהפכה את ישראל למעצמת מים אזורית. ישראל, שכתוצאה מכך שוחררה מתלות במאגרי המים הטבעיים, מתעקשת להמשיך ולמנוע אותם מהפלסטינים בגדה.

בין הים לירדן חיים תחת משטר אחד כ-15 מיליון בני אדם, כמחציתם יהודים וכמחציתם פלסטינים. אלא שלא כולם יהיו רשאים להשתתף בבחירות בשבוע הבא. כל הפלסטינים – בין אם הם מוגדרים כאזרחים, כתושבים או כנתינים – מודרים באופן מלא או חלקי מהכרעה זו. משטר אחד שולט על כל השטח והוא פועל על פי עקרון מארגן אחד: קידום והנצחת עליונותה של קבוצה אחת של בני אדם – יהודים – על קבוצה אחרת – פלסטינים. המונופול על הכוח הפוליטי במשטר זה שמור לאזרחים היהודים בלבד, שרק להם יש מעמד מלא סביב השולחן שבו נקבע הן גורלם שלהם והן גורלם של הפלסטינים. זו אינה דמוקרטיה. כך נראה משטר אפרטהייד.

דו"ח משותף של המרכז הפלסטיני לזכויות האדם (PCHR) ובצלם המנתח את החקירות, לכאורה, שביצעה ישראל בעקבות הפגנות השיבה שהתקיימו ברצועת עזה, החל ממארס 2018 במשך כשנה וחצי. הדו״ח מראה כיצד ישראל פעלה לטייח את האמת ולהגן על האחראים בדרג המדיני והצבאי, במקום לפעול לנקיטת צעדים נגד אלה שקבעו ויישמו את מדיניות הפתיחה באש הבלתי חוקית, שהביאה למותם של למעלה ממאתיים פלסטינים ולפציעתם של כ-8,000.

אלימות של מתנחלים כלפי פלסטינים היא עניין יומיומי בגדה. ישראל יכלה – לו הייתה מעוניינת בכך – למנוע זאת, אך במקום זאת הרשויות מאפשרות ומסייעות למתנחלים להמשיך ולפגוע בפלסטינים ולשהות בקרקעות שגזלו. בדו"ח קובע בצלם כי אלימות של מתנחלים אינה יוזמה פרטית אלא אלימות מדינה, המשמשת ככלי נוסף, רשמי פחות, בארגז הכלים הישראלי לנישול הפלסטינים מאדמותיהם. העמדת הפנים כאילו מדובר רק ב"עשבים שוטים" או ב"נוער גבעות", וכאילו נעשה ניסיון לעצור אותם, רק מאפשרת לישראל ליהנות משני העולמות: גם לשמור על מרחב נוח של הכחשה וגם להשתלט על קרקעות בגדה המערבית.

הזוועה ברצועת עזה נמשכת כבר שנים רבות כל כך. כתבנו על המצור, על העוני, על המלחמות, על החיים בלי מים, בלי חשמל, בלי תקווה. הסברנו מה מחייב המשפט הבינלאומי וסיפרנו מה מצווה המצפון. אבל כעת, כבר לא נותרו לנו מילים. 11 ימים של הפצצות בלתי פוסקות, על בתים של אזרחים וסמוך להם. ואין לאן להימלט, ואין מקום בטוח. עשרות בני אדם נהרגו, אלפים נפצעו, אלפים נוספים איבדו את בתיהם ואת כל רכושם עלי אדמות. זו לא טעות, אלה לא "מקרים חריגים". זוהי המדיניות. תחקירני בצלם ברצועה שוחחו עם אנשים שיקיריהם נהרגו, שבתיהם קרסו, שאיבדו הכל. עדויותיהם מובאות כאן.

דו"ח משותף לבצלם ולכרם נבות: "זה שלנו, זה גם כן: מדיניות ההתנחלות הישראלית בגדה המערבית", חושף את המנגנונים הישראליים המעודדים את העברת אוכלוסייתה האזרחית של ישראל לתוך השטח הכבוש. הדו"ח כולל גם סקירה של ההתפתחויות בשטח בעשור האחרון, בדגש על שני גושי התנחלויות ועל השפעתם המרחבית.

בכל השטח שבשליטת ישראל – בין הים לירדן – מתקיים משטר אחד הפועל לקידום והנצחת עליונותה של קבוצה אחת של בני אדם – יהודים – על קבוצה אחרת – פלסטינים. משטר כזה הוא משטר אפרטהייד, בניגוד לתפיסה המקובלת של ישראל כמדינה דמוקרטית המנהלת משטר כיבוש זמני. המשטר הישראלי מממש את העליונות היהודית באמצעות הנדסה גיאוגרפית, דמוגרפית ופוליטית של המרחב. כך, בעוד היהודים מנהלים את חייהם במרחב אחד רציף, בו הם זוכים לזכויות מלאות ולהגדרה עצמית, פלסטינים חיים במרחב המפורק ליחידות שונות, כשבכל אחת מהן זכויותיהם נחותות מאלה של היהודים.

נייר עמדה: כחלק מנירמול היחסים עם איחוד האמירויות, העדיפה ישראל, לפחות לעת עתה, להימנע מסיפוח מוצהר של הגדה המערבית. ואולם ישראל כבר סיפחה בפועל את הגדה מזמן והיא נוהגת בה כבתוך שלה, כאילו מדובר בשטחה הריבוני, ופועלת בה באופן חד צדדי כדי לקבע ולהנציח את שליטתה בה. וכך, עם שוך סערת הסיפוח הפורמלי, המציאות נותרה כשהייתה: ישראל זוכה שוב לחיבוקה החם של הקהילה הבינלאומית – שמשמעותו המשך מדיניות הנישול בלי לשלם על כך כל מחיר.

הדו"ח מתאר את מציאות החיים בשכונה המזרח ירושלמית אל-עיסאוויה, 53 שנים לאחר שסופחה לישראל. בשנה האחרונה השכונה היא מוקד של חיכוך קבוע ויומיומי בשל מבצע משטרתי שעיקרו התעמרות בתושבי השכונה. ואולם מבצע זה הוא רק חלק מהתמונה. בדו"ח מנתח בצלם את המדיניות שמיישמת ישראל בשכונה מאז סיפחה אותה לשטחה, מדיניות המושתתת על גזל קרקעות, הזנחה מכוונת, היעדר תכנון – ואלימות משטרתית, אשר מיושמת באופן קיצוני בשכונה זו.

ניתוח בצלם של חוות דעת היועמ"ש בנוגע להעדרה, לכאורה, של סמכות שיפוט של בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג על המצב בשטחים, מעלה כי היא מסתמכת בעיקר על ציטוטים חלקיים ומגמתיים, על התעלמות מהוראות המשפט הבינלאומי ועל תיאור מופרך של המציאות. בניגוד לדבריו, לבית הדין יש סמכות לחקור – חקירה שהינה מתבקשת ונדרשת.

לפניכם חפירה בעבר. מקרה אחד מכל שנה מאז 1989 שבו חיילים הרגו, פצעו או היכו. בכל אחד מהמקרים הבאנו את העדות שגבינו מיד לאחר האירוע, את האופן שבו אחת מזרועותיה המשפטיות של המדינה טייחה את שהתרחש, ולבסוף – עדות שגבינו בשנה האחרונה מבן משפחה או מהקורבן עצמו, על החיים שקרסו בשנייה ההיא, שאחריה הם כבר לא חזרו למסלולם. האלימות וטיוחה, שני הסלילים השזורים זה בזה, מהווים יחדיו את הדנ"א של הכיבוש. הרי בלי אלימות מדינה, המופעלת על ידי כוחות הביטחון, אי אפשר לדכא עם ולשלוט בחייו. אבל בלי טיוח – כוחות הביטחון יסרבו להפעיל את האלימות. זו העסקה האפלה שנרקמה בין שלטון לבין "ביטחון", העסקה שבלעדיה לא יהיה כיבוש, לא תהיה שליטה.